אפריים הוא ילד שתמיד שמח ואף פעם אינו מוריד את החיוך
מהפרצוף
לא משנה אם נכשל במדעים, נפל מאופניו או שקיבל מאחיו כיפכוף.
כשחלה אמו חשבה לעצמה איזה דבר מוזר זה שילד ככה מאושר שהוא עם
40 מעלות קודח
וכולם נדהמו שהלוויה של סבא מוריץ צחק והתבדח.
אבל לא כולם תמיד ראו בעין יפה את מזגו הקליל
ולא פעם חטף צעקות וגם כמה חפצים בראש כגון כדור או חליל.
יום אחד מצאה אמא את אפריים בכי מר בוכה
ולא הבינה מה זה כאן קורה?
הרי איך זה יכול להיות למען האל?
מאז שנולד לא שמעה אותו מילל.
היא ניסתה לברר מה קרה לבנה מלא האושר?
אבל אפריים המשיך לבכות מהלילה עד הבוקר.
בסופו של דבר שכבר נגמר לו בריאות האוויר
ושמעו אותו בכל הרחוב והעיר...
מוכן היה לספר אך בשקט ובזהירות
שמה שבעצם יש לו זו בעיה קשה של עצירות!
ושאמא ואחריה כולם צחקו, אפריים מאוד התעצבן
"אתם לא מבינים אני אוהב לחרבן!"
"מתמיד הכל יצא לי חלק בלי שום בעיות
זה עשה אותי מאושר ועכשיו אין טעם לחיות!".
אמא נבהלה: "אין פה טעם לנטיות אובדניות ושום מעשה קיצוני אינו
מתאים
פשוט תאכל הרבה פירות, מוצרי חלב ולא תוכל לצאת מהשירותים".
אפריים שמע בהצעת אמו אך כלום לא יצא
וכמה שהתאמץ ולחץ רק אסלה ריקה מצא.
כעבור כמה ימים שכבר היה מיואש ומדוכדך ביותר
באמצע הדרך לשיעור הפסנתר...
הרגיש תחושות משונות ומייד כאב חד מכיוון הבטן שממנו אין חזור
אך אבוי לו אין שום שירותים באזור.
הוא התחיל לרוץ אך הקיבה דחפה
לבסוף קפץ לפח האשפה.
כשסיים ולמרות שבהמון קקי של עצמו היה מוצף
הרגיש מרוב שחרור שהוא עף!
ומאותו הרגע ידעו כולם
שאין ילד מאושר ממנו בעולם.
סוף.
אז מוסר ההשכל... שגם אם אתה מרגיש שאתה שקוע (סליחה על המילה)
בחרא אפשר להיות מאושר |
