עמלתי בין הגפנים בקיצו של יום,
ידיי בלויות ואפסו כבר כוחן,
פוצע אדמה בתולית באצבעות מתכת,
קובר בה געגוע נכזב.

ידיי זקנות וחסרות כל חן,
חומר גולמי ורועד,
חיי נשמטים ממני.

צונח על אדמה רכה,
בין אשכולות תהיי מנוחתי הנצחית,
חיי חלפו מולי,
קצרים ודהויים הם היו
רוויי געגוע וצער.

"ענבים גידלתי!"
פרצתי לבית נעורי בשמחה,
"ענבים מתוקים וטהורים!"
אך מבטים צוננים קברו את אושרי.

והנני כאן עם חלוף השנים על אדמת כרמי רחב הידיים
וחרוש השבילים
אוחז בנשימתי האחרונה.

הגעת אלי מבין הכרמים,
עוטה עלי גפן צעירים לצניעותך,
רכנת אלי וערסלת אותי בין ידייך
השקת אותי מענבי גני בכדך הלבן והטהור
מתוקים היו הם.

בעיניים גוועות בהיתי בך,
תלתלייך הבהירים כיסו את פניי
וביניהם עיניך מבינות ואוהבות

הצמדת אותי אלייך, אל חום גופך,
אל החזה הפועם בקצב החיים
בעוד שלי גווע והולך.

נשאתי את עיניי אלייך
"ענבים גידלתי, מתוקים היו הם."

מתוקים היו הם...