נוסעת באוטובוס על רקע שיר פרידות קצבי.
ההיא שליד הדלת בוהה בנוף המתחלף וחושבת על קשריה המתחלפים.
ההוא שיושב לידי מוציא ניירות מהתיק לפי הקצב.
ואחד שבטח קוראים לו משהו כמו מקס או בוריס או מיכאלנג'לו נפרד
מהאוטובוס ממש ברגע שבו מישהי שבטח קוראים לה משהו בסגנון שלי
או גלי או פרנצ'סקה מתחברת אליו.
היא עולה בעדינות, היא לא רוצה למהר,אבל היא נסחפת לקצביות
ויודעת שבסוף זה ייגמר.
אבל רציתי שזה לא יגמר, היא חשבה לעצמה.

הזבוב הכי גדול שראיתי בחיים יושב על היד שלי.
עוד רגע גם אנחנו ניפרד.
זה יהיה קשה, אבל בסוף אני אתרגל.

יושבת בבית קפה על רקע שיר חיזור איטי.
ההוא שיושב בפינה פותר סודוקו לאט לאט  בנסיון לשדך בין
המספרים.
ההיא שממלצרת מגישה לו קפה וכריך, ידה מרחפת באויר וההזמנה שלו
מתקרבת לשולחן כמו בהילוך איטי.
יש לה מבט של יאוש בעיניים, כשעוד יום עובר ושוב רק הלוזרים
מתחילים איתה.
עוד לילה לבד, היא חושבת. עוד לילה מול הטלויזיה שלי.
והטלויזיה תוהה מתי היא תבין שיש ביניהם משהו אמיתי.

הסיגריה מאיימת להשאיר את חותמה על האצבעות שלי.
זהו הניסין האינסופי שלה להתחבר אלי.

הולכת מהר על רקע שיר התאהבויות מיואש.
ההוא שעקפתי מאוהב רק בעצמו. כל הזמן מנסה להתקרב, אבל כל פעם
נדחה מחדש.
ההיא שרצה לאוטובוס מדברת עם ידיד שלה באוזניה של הפלאפון. היא
רוצה אותו, אבל זה לא מעניין אתכם כי היא שמנה.

אני דווקא רוצה אותה,
אבל מחכה, לפי הקצב, לשיר הבא.