Susan takes me to the counties of fear and grief,
to the strangest dream of the night,
to the stare in her eyes,
and she won't smile, nor shall she talk,
she just making me follow her steps.
She won't let me rest my head on her shoulders,
though I'm so tired and scared,
she just stare through me as she leads the way
flying barefoot over the Canyon's boulders,
while I shiver in the cold desert wind.
I hear the coyote hauling at the distance,
she pulls her head backwards,
her face flooded by the moonlight
and her eyes glowing fire
while she yelping him in return.
I keep on following her, I keep quiet,
as I feel my blood pulling like it's been magnetized
to the steel blade of her knife,
and her black hair is like a beacon
against the pale, white, evil moon.
Susan stops and she smiles,
while she towering above me at the high of the wash.
The wind covers her with a strange mist
her jeans is baked with dust,
her hair blowing like a black screen.
I am just a refugee from the future,
I am armless, defenseless,
and she knows she can cut me off,
but for awhile, she spares my life
while she leads me to the counties of fear and grief.
המוטו של "מחוזות עצבות ופחד" לקוח משיר אחר שלי שפורסם כאן
בעבר. בשיר הזה המחוזות הם מחוזות איניו ואיזור ערוץ גולאר
בעמק המוות בבקליפורניה. סוזאן בשיר היא סוזאן אטקינס מ"משפחת
מנסון". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.