בתוך חממה בנויה קירות שקופים,
חושפת את האדמה הרעה.
אזובים אט אט מנסים להשתלט על האדמה,
ואני שקופה, מרגישה חלולה.

גברים, נשים מסתכלים עליי,
בבואתם משתקפת אל מול הקיר השקוף.
ואני, ברצוני העז להפריח את השממה, להשתיק את השקט,
מנסה לשאוב אותם פנימה.
לקחת משהו לעצמי, ללמדם להשקות, לטפח,

אך הם זה לא אתה.
אני רוצה רק אותך, רק אתה יודע מה לעזאזל עושים עם אדמה
כזאת?!

בורחת לחומרים כימיקלים שינסו לדשן אותי,
הם עוזרים מעט,
וביום למחרת אני מגלה עוד רובד רקוב במעמקי אדמתי.

בין השמשות,
חיה בלילות, עם התנים.
בורחת מכל קרן של שמש, פן תזכיר לי אותך.
לא נותנת לאדמה לפרוח מעצמה.