המחלקה כבר הייתה חשוכה והאולם היה ריק מאדם.
מדי פעם שמעו את לארי צועק כמה מילים ללא היגיון ושוב משתתק
כאלו לא היה.
רמי היה קשור בחדר מבודד במחלקה השנייה לאחר שגירד את כף רגלו
עד זוב דם ולא נשאר לו כבר מה לקלף.
ואני...
אני צופה בנעשה ולא מדבר.
מסתכל על העולם מתבונן.
השומר שוב חוזר אלי ומאיים שאם אמשיך לקפוץ למעלה ולמטה כל
הזמן הוא יזריק לי מורפיום.
חייכתי אליו במבט שאינו מגלה הבנה, מראה לו את הורידים הכחולים
הבולטים היוצאים מידי והמשכתי לקפוץ.
תא לידי ישב מיכאל שנמאס לו לחיות והחזיקו אותו בכוח היות שידע
שמקומו אינו בעולם הזה , ושאין לו טעם לחיות.
צדקיהו שהיה כל הזמן יושב איתו שעות על שעות ומסביר לו שיש
משמעות לחיים ושזה רק תקופת מעבר ושצריך להתגבר על כישלון
בחיים ושהכל יהיה בסדר ושרק שימשיך לקחת את התרופות.
בתום השיחה היומית היה מתכנס בתוכו מתפשט ומתחיל לבכות.
הדיכאון שרר בפרוזדור של המחלקה.
בחלומותי הייתי עף כציפור ובורח מן המקום הזה.
עף דרך התא אל השמיים ומדמיין חיים אחרים שבהם אני לא נרדף
ואין לי שום פחד או תיעוב כלפי מישהו או משהו.
ושוב מתעורר בבוקר אל השגרה בחזרה לתרופות ולהתחיל להסתגל למען
מטרה נעלה שבה אני אחזור לתפקד כאדם "נורמאלי".