שלום לכם, שמי יובל, אני בן 26 וכרגע מובטל. שלא תחשבו שאני לא
מחפש עבודה. טוב, אולי בזמן האחרון אני מחפש פחות. על מי אני
עובד בכלל?! אני מובטל כבר הרבה זמן ואני בכלל לא מחפש עבודה.

אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע. אני מרגיש שכבר אין טעם לחפש כי
גם ככה אני לא אמצא. ניסיתי להתקבל לכל מיני עבודות ולא רצו
אותי, דחו אותי. אני לא רוצה לחזור הביתה עם רחמים עצמיים ולכן
אני מעדיף להישאר מובטל. לא מספיק שאני מובטל, אני גם לבד. מי
תרצה מישהו מובטל כמוני? בעידן של היום אתה צריך להיות מינימום
מנהל בכדי שמישהי בכלל תסתכל עליך. אם אני אצא לדייט מה אני
יאמר לה, שאני מובטל?

החברים שלי מתקדמים בעבודה לאט לאט, יוצאים עם בנות זוג, ואני
נשאר מובטל ולבד.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך אני חי. אני יכול לומר לכם שאני
מסתדר... טוב, אני שוב משקר.
המצב נהיה רע מיום ליום ואיני רואה בכלל שיש בכלל תקווה. נמאס
לי מהמצב שבו אני נמצא ואיני רוצה שאנשים יקראו לי "המובטל
הנצחי". כשהגעתי בפעמים הראשונות לראיון העבודה קיבלו אותי
יפה, ואפילו התקבלתי לעבודה. מצאתי את עצמי מסביר לאנשים על
בגדים. כן... הייתי מוכר בגדים וחשבתי שהסתדרתי בחיים. הרי
אינני מובטל עוד ואני עוזר לאנשים לבחור בגדים. הייתי צעיר אז
והרגשתי טוב כאשר התחלתי לעבוד בפעם הראשונה בחיי. חשבתי שכך
יהיה הלאה, אך לצערי טעיתי.

לאחר תקופה קצרה מאוד החליטו לפטר אותי ולא ידעתי למה. ביקשתי
מהם תשובות, ביקשתי שיגידו לי מה עשיתי לא בסדר אך הם לא נתנו
לי את התשובות שרציתי. אמרו לי שאני לא מתאים לעבודה ושאמצא את
מזלי בעבודה אחרת. גם בפעמים הבאות קרה אותו הדבר. עבדתי בתור
נציג מכירות למוצרי חשמל ואז פיטרו אותי, הייתי פקיד בשירות
לקוחות וגם אז פיטרו אותי. הייתי לקוח קבוע בלשכת התעסוקה.
בסופו של דבר, אחת העובדות הציע לי עבודות שלא מצריכות קשר עם
אנשים, בטענה שאולי איני יודע לתקשר טוב עם אנשים. נשמע
הגיוני, לאור מצבי העגום. שמו אותי בתוך מחסן ותפקידי היה לתקן
מכשירי חשמל.

לא אהבתי את העבודה הזו כלל ולכן החלטתי להתפטר ולחפש עבודה
אחרת.
לאחר מכן, כבר לא הצלחתי להתקבל לאף עבודה. כנראה שזה בגלל
שבאתי לראיונות כבוי, חסר בטחון וזה בגלל שידעתי בתוכי ששום
דבר לא ישתנה. מהר מאד מצאתי את עצמי בבית, לבד. מנסה לשרוד.
אתם בטח אומרים שבחיים צריכים לדעת להתפשר, אבל איני מאמין
בתפיסה זו.
איני מוכן להתפשר בכל מה שנוגע לעבודה וגם בכל מה שקשור לקשר
זוגי עם בחורה ובגלל זה אני גם מובטל וגם לבד. עכשיו אתם בטח
מרחמים עלי אבל אין צורך. התרגלתי. אני כותב הרבה סיפורים
וקורא ספרים. אני אוהב להעשיר את הידע שלי בתחומים שונים. אם
אני כבר מובטל ולבד, עדיף לנצל את הזמן לדברים שאני אוהב
לעשות, לא?

הייתה שתיקה בחדר. כולם הסתכלו עלי ונראה היה כי הם רוצים
שאמשיך בסיפור שלי, אך הפסקתי.
רציתי לשמוע מה יש להם לומר וזאת לאחר שסיפרתי להם מה מציק לי.
ישבתי מכווץ, רועד כולי. חשפתי כרגע את הסוד המר שלי לעיני
כולם ועכשיו זהו רגע האמת. תמיד היו לי תסריטים בראש שכשברגע
שאחשוף את עצמי, ילעגו לי ויצחקו עלי. יגידו לי שאיהיה מובטל
לנצח. אבל כאן, היתה שתיקה וכולם היו מרוכזים רק בי. הם לא
נעצו בי מבטים אלא באמת הקשיבו, נראה שבאמת אכפת להם ממני.
חיכיתי ללעג אך הוא לא הגיע, אנשים באמת הרגישו את הכאב שחשתי
בתוכי.

על מצבי העגום התביישתי לספר ולבשתי מסיכה שהכל בסדר. סיפרתי
לאנשים רבים שאני עובד בחנות בגדים. ניסיתי לחיות את העבר ולא
הרגשתי רע בזה ששיקרתי לאנשים בנוגע למצבי. הרגשתי אפילו טוב
מאוד לכמה רגעים אך איני יכול לשקר לעצמי עוד. הרי, אני יודע
מה מצבי ואיני יכול להתכחש לכך. מסביבי, היו אוסף של אנשים
זרים שביומיום לא הייתי מעז לספר להם על הקושי שלי בחיים.
בעצם, אין לי מושג למה סיפרתי דווקא להם על המצוקות שלי אבל הם
היו שם. הם לא הלכו לשום מקום ולא עזבו אותי.

בעצם, רוב האנשים בקבוצה באו בשביל לקבל קצת כסף, ואני אחד
מהם.
בתור מובטל שנתיים, הרעיון של לשבת בקבוצה שבה יש אנשים זרים,
נשמע בהתחלה סוג של בדיחה אך מהר מאוד הרגשתי שזה לא רע בכלל.
אני זוכר את היום שבו הלכתי ללשכת התעסוקה, מחפש שוב עבודה.
הפעם לא ניסיתי לתת תירוצים למה פיטרו אותי ומדוע איני רוצה
לעבוד בעבודות משעממות. הפעם גם לא דרשתי עבודה שתתאים לי.
רציתי לעבוד וכבר לא היה אכפת לי במה.

אני זוכר את היום שבו אחת העובדות בלשכה שאלה אותי למה פיטרו
אותי כל כך הרבה פעמים ולמה הפסקתי לעבוד. עניתי לה בייאוש רב
כי העבודות לא התאימו לי ולכן אעבוד בכל מה שיציעו לי.
הייתי מיואש. כבר לא היה לי אכפת במה לעבוד. העיקר לצאת מהבית
ולהרוויח קצת כסף.
לצערי, לא היה לה עבודה להציע לי. הייתי מאוכזב נורא, אבל כבר
התרגלתי לשבת בבית ולעזור להורים במטלות הבית, דבר שהיה בשבילי
סוג של עבודה זמנית שנמשכה כבר שנתיים. לפתע, שאלה אותי אם
ברצוני להשתתף בפרויקט חדש וניסיוני שבו אצטרך לשבת במשך
שעתיים עם מספר אנשים נוספים במתכונת של דינאמיקה קבוצתית. כל
אחד מחברי הקבוצה יקבל 150 ש"ח על כל מפגש, אך התשלום יתקבל רק
לאחר חצי שנה וזאת בהתאם למספר המפגשים שאהיה נוכח בהם. העובדת
בלשכה ניסתה להלהיב אותי ולתת לי הרגשה שכדאי לי לקחת חלק
בפרויקט הזה. אני זוכר שבהיתי בה במבט מופתע. חשבתי שהנה היא
צוחקת עלי ורוצה להשפיל אותי על כך שאני כה אומלל ונואש, אך
היא היתה רצינית. היא לא הרחיבה בפרטים ואמרה בסיום דבריה כי
ההשתתפות בפרויקט כרוכה בהתחייבות לחצי שנה וניתן להיעדר עד
שני מפגשים.

לאחר התלבטות של מספר דקות הסכמתי לבסוף, וזאת לאחר שאמרה לי
כי יממנו לי את הנסיעות באוטובוס. כשחזרתי הביתה, חשבתי על
אותה הצעת עבודה מוזרה ולא הבנתי מה המטרה של הפרויקט הזה, אך
עדיין היה עלי לעבור ראיון עבודה.
איני יודע אם ניתן לקרוא למפגש עם מנחה ראיון עבודה, אך זה היה
המצב. הגיע יום חמישי והייתי צריך לנסוע אל הראיון. הנסיעה
באוטובוס היתה קצרה וכבר לאחר כחצי שעה מצאתי את עצמי עומד מול
ביתו של המנחה, חושש מהסיטואציה אך יחד עם זאת יודע שאין
ברירה, ושאם אני רוצה כסף אני צריך לעבור את הראיון הזה.
כשנכנסתי לביתו של המנחה הרגשתי לא בנוח. רציתי לעשות עליו
רושם טוב אך לא רציתי שוב לפשל. המנחה הציע לי לשתות ולאכול
ועשה עלי רושם טוב מאוד. הרגשתי נוח בחברתו ושאלתי אותו מה
צריך לעשות במפגש עצמו. המנחה ענה לי שאדע על מה מדובר כבר
במפגש הראשון.
לאחר שיחת היכרות קצרה הוא הסתכל אלי ואמר לי שהוא רוצה אותי
במפגש.
חשתי הקלה רבה ולפני שיצאתי מביתו, הודתי לו על כך שהסכים לתת
לי מקום במפגשים.

לאחר שבוע התחיל הפרויקט ומצאתי את עצמי שוב באותה הדירה.
הגעתי מוקדם כיוון שרציתי לעשות רושם של אדם רציני. כשנכנסתי
לדירה לא היה אף אחד חוץ מהמנחה כמובן והרגשתי שוב לא בנוח
והפעם בגלל שאף אחד עדיין לא הגיע. למרות זאת, התיישבתי על
הספה וחיכיתי. המנחה הציע לי לשתות ולאכול וכששאלתי אותו שוב
מה צריך לעשות במפגש עצמו, ענה לי שרק לאחר שכולם יגיעו, הוא
יסביר על מה מדובר. לאחר מספר דקות, הגיעו אנשים לדירה וישבו
גם הם על הספה. נראה היה כי לגיל אין משמעות. האנשים שהגיעו
היו מכל הגילאים, החל משנות ה-20 המוקדמות ועד לשנות ה-50
המאוחרות. לבסוף הגיע השעה שבע בערב. נכנסנו כולנו לחדר קטן
ובו אחד-עשר כסאות שהיו מסודרים בצורת מעגל.

המנחה הציג את עצמו ואמר לנו שזהו פרוייקט מיוחד וניסיוני אשר
נועד לתת לאנשים להרגיש קצת אנושיות בעולם תחרותי זה. הוא
המשיך וסיפר לנו שהוגה הרעיון הינו אדם שתורם לעמותות צדקה
ולמוסדות רווחה ולאחרונה החליט לנסות לסייע לאנשים בדרך
מיוחדת, כאשר מידי שבוע ייערך מפגש של אנשים שנבחרו באופן
אקראי. במפגש זה לא יהיה נושא מרכזי אחד המאפיין קבוצת תמיכה,
אלא מפגש הנותן במה לכל אחד ואחד בקבוצה לשתף חוויות שקרו לו,
לקבל תמיכה וסיוע, לדעת לקבל אנשים ולהקשיב לאחרים. המנחה
המשיך בדבריו וסיפר כי התנסות זו מוכרת במקומות שונים בעולם
ונחשבת לסיפור הצלחה וזאת כיוון שאנשים מוכנים לשתף ולסייע אחד
לשני, גם כאשר לא מכירים אחד את השני. הקבוצה בעצם נותנת לכל
אחד מחברי הקבוצה את הבמה להתבטא ולתת מעצמו לאחר. לבסוף, ענה
לנו כי התנאי לקיום הקבוצה כרוך בדיבור ובהקשבה, ביכולת להתבטא
ולתת משוב לאחר. כלומר, על כל אחד מאיתנו צריכה להיות המחויבות
להשתתף בקבוצה ולהיות חלק ממנה. אחרת הקבוצה לא תצליח לשרוד
זמן רב.

לאחר שהמנחה סיים את דבריו, כולנו הסתכלנו אחד על השני. אני
מאמין שרובנו היינו נבוכים מזה שהמפגש מתנהל בחוסר וודאות
ומצריך מאיתנו מאמץ מיוחד. מהר מאוד הבנו שלמנחה תפקיד שולי
במפגש ושאנחנו צריכים לשתף אחד את השני במה שקורה לנו בחיים.
אם הייתי יודע שזוהי מטרת המפגש יכול להיות שהייתי חושב פעמיים
אם להגיע בכלל אך זה היה המצב וכבר התחייבתי לחצי שנה!
לאחר מספר דקות של מבוכה אמר המנחה שמי שלא מתאים לו יכול
ללכת...

למרות המבוכה, אנשים לא הלכו. הם המשיכו להתיישב ולראות מה
יתרחש בקבוצה.
לאט לאט התחלנו להכיר זה את זה ולשתף אחד את השני בחיינו.
בקבוצה הכרתי את מירי, אם חד הורית, שמתמודדת יומיום עם קשיים
כלכליים. מירי היא אישה שעובדת במשרה חלקית כיוון שהיא צריכה
לטפל בילד שלה ולגדל אותו לבד. היא קמה כל בוקר, שמה את הילד
בגן וממשיכה לחנות הבגדים שבה היא עובדת. לידה ישב רוני, מתכנת
מחשבים, שהתגרש מאשתו לא מזמן וחי לבד בדירה שכורה. למרות שהוא
מבוסס בחייו, הוא מרגיש שחייו אינם מספקים והוא מקווה למצוא
אהבת אמת. לרובם היו סיפורים מעניינים ומציאותיים על החיים
ואני, חוץ מלומר לכולם שאני מובטל ולבד, לא הרגשתי שיש לי מה
לספר. לבסוף הגיע תורי לשתף את חברי הקבוצה בסיפור חיי.

לאחר שסיימתי לספר על חיי האומללים הייתה שתיקה בחדר. כולם
הסתכלו עלי ונראה שהם רוצים
שאמשיך בסיפור שלי, אך הפסקתי. רציתי לשמוע מה יש להם לומר
וזאת לאחר שסיפרתי להם מה מציק לי. ישבתי מכווץ, רועד כולי.
חשפתי כרגע את הסוד המר שלי לעיני כולם ועכשיו זהו רגע האמת.
תמיד היו לי תסריטים בראש שכשברגע שאחשוף את עצמי, ילעגו לי
ויצחקו עלי. יגידו לי שאיהיה מובטל לנצח. אבל כאן, היתה שתיקה
וכולם היו מרוכזים רק בי. הם לא נעצו בי מבטים אלא באמת
הקשיבו, נראה שבאמת אכפת להם ממני. חיכיתי ללעג אך הוא לא
הגיע, אנשים באמת הרגישו את הכאב שחשתי בתוכי.

את השתיקה שבר המנחה כששאל אותי מדוע אני פוחד להתמודד עם
הקשיים המלווים אותי יומיום.
נראה היה כי תפקיד המנחה בקבוצה הוא לכוון אותנו לעבר מה שבאמת
מציק לנו. הוא תמיד ידע לשאול את השאלות הנכונות כשצריך ולכוון
אותנו כאשר הגענו למבוי סתום וכאשר התחלנו לשתוק. קנאתי בו
כיוון שהיה לו את הניסיון הדרוש בכדי להדריך אותנו וליצור
בינינו דינמיקה קבוצתית. בתשובה לשאלתו, רציתי לומר שהייאוש
גבר עלי ושאני חסר אונים, אך במקום זאת אמרתי שאין לי את
הניסיון הדרוש כדי לצאת מהמצב הסבוך שבו אני נמצא. שוב היתה
שתיקה בחדר. רציתי שימשיכו את סבב ההיכרויות ויעזבו אותי
במנוחה, אך המנחה המשיך לשאול אותי שאלות.

"מדוע אינך רוצה לשנות את מצבך?" שאל המנחה בסקרנות.
"איני מאמין שמצבי ישתנה בזמן הקרוב, כיוון שבמציאות שבה אני
חיי שום דבר לא משתנה"
עניתי, נבוך מהסיטואציה. כולם הסתכלו רק עלי והתרכזו בי. ואני,
רק רציתי לשמוע סיפורים
של אנשים אחרים.
"בכדי לשנות את מצבך ולצבור ניסיון, אתה צריך להתחיל לפעול ולא
לחכות שמשהו יקרה" אמר המנחה, ובאותו הרגע החליט להמשיך בסבב
ההיכרויות. הרגשתי חוסר נוחות מזה שהייתי מוקד העניין של
הקבוצה, אך יחד עם זאת הרגשתי שבאמת יש מי שמקשיב לי ושאכפת לו
ממני.

בהמשך המפגש שמעתי את סיפורה של יוליה, עולה חדשה, שנמצאת בארץ
כ-5 שנים ונשואה לבחור שהכירה דרך האינטרנט ואת סיפורו של רמי,
בעל חנות מכולת שהתגרש מאישתו וחי כיום עם אישה אחרת. את יתר
הסיפורים אני בקושי זוכר. בעצם, קיבלתי יותר מידי אינפורמציה
ביום אחד וזה הספיק לי. כאשר הסתיים המפגש, הרגשתי שאיני לבד
בעולם הזה, שיש אנשים שיקשיבו לי, ובכלל לא עניין אותי שהם
נמצאים שם בשביל הכסף.

לאחר שחזרתי הביתה החלטתי שהפעם אפסיק לכתוב סיפורים על בדידות
וייאוש. הפעם אני אכתוב סיפור על אדם שמתמודד עם הקשיים שבחייו
ומתחיל בעצם דרך חדשה, אופטימית יותר, אך לא ידעתי מאיפה
להתחיל. הרי הייתי אלוף בכתיבת סיפורים על בדידות והרגשת
כישלון ולא ידעתי כיצד לכתוב סיפור על התמודדות. השעה היתה כבר
מאוחרת והייתי עייף. ההורים שלי כבר מזמן הלכו לישון.
הם צריכים לקום מחר לעבודה, הם לא מובטלים כמוני.

היום אני כבר לא יכול להישאר מובטל כי ההורים לוחצים עלי שאמצא
עבודה. הם לא מסתפקים בזה שאני הולך כל שבוע למפגש ומקבל על זה
כסף. הם אפילו לא מבינים מה אני עושה שם.
ככה זה כשאתה גר בבית ההורים לאחר שאינך יכול לשלם שכר דירה.
עד לאחרונה גרתי לבד בדירה שכורה, מנסה לשרוד. עכשיו גם זה לא.
אני אמנם בן 26, אך עדיין לא מוצא את עצמי.  
רוב היום אני שקוע במחשבות על העולם וכותב סיפורים שרק אני
בוכה מהם.  

"החיים שלי משעממים ושום דבר לא מרגש אותי!" עניתי, וזאת לאחר
שיוליה שאלה אותי מתי הייתי שמח לאחרונה. בעצם, ממה יש לי
לשמוח. אפילו למצוא עבודה נורמאלית איני יכול וזה לא שאני לא
רוצה, אני פשוט לא יודע למכור את עצמי, אין לי יחסי אנוש טובים
וגם כשאני מוצא עבודה, אני משתעמם מהר מאד ועוזב. אפילו האנשים
בקבוצה פחות ופחות עניינו אותי. כמה אפשר לשמוע על צרות של
אחרים כשאתה תקוע בצרות שלך. אבל דווקא הסיפורים של חברי
הקבוצה העבירו לי את הזמן. העדפתי להקשיב לאנשים מאשר לספר על
חיי המשעממים.

באחד הפעמים שאל אותי רוני, ההוא שהתגרש מאישתו, מה אני עושה
רוב היום. גם הוא רצה לדעת איך זה להיות רווק בן 26 שחי חיי
בדידות. שנאתי שהפנו אלי שאלות. הרי אמרתי להם שהחיים שלי
משעממים וחסרי תוכן. ולמרות זאת, הם רצו לדעת מה אני חושב ואיך
אני מרגיש לגבי המצב שבו אני נמצא. אולי רוני רצה לראות אם גם
אני אבכה כמו שהוא בכה כאשר סיפר לנו שאישתו עזבה אותו ולקחה
את הילדים איתה, אך נשארתי אדיש כמו תמיד. הרגשתי שאני שונה
מיתר אנשי הקבוצה ששופכים את ליבם בעוד שאני לא מרגיש שום דבר.


"אני נמצא בבית רוב הזמן ועוזר להוריי במטלות הבית. אין לי
משהו אחר לספר כיוון שאינני אדם מעניין, זה מה שחושבים עלי
וככה זה היה תמיד... השלמתי עם מצבי שאיהיה רווק כיוון שעד
היום לא הכרתי בחורה שתתעניין בי ולא נראה לי שאכיר. אולי זה
בגלל שאין לי מה להציע... אפילו בטיול ברחבי העולם לא הייתי...
כתבתי עד כה סיפורים רבים שעוסקים בבדידות ואני קורא ספרים,
בעיקר רומנים. מידי פעם מבקרים אותי חברים אך רוב הזמן אני
לבד, שקוע במחשבות והזמן עובר לו לאט לאט...".  שוב הרגשתי
שאני חוזר על עצמי ומספר עד כמה חיי עלובים. נראה היה שאנשים
מרחמים עלי אך לא הרגשתי דבר. דיברתי כאילו היה זה סיפור, רחוק
ממני ולא המציאות שבה אני חי. אולי זו הבעיה שלי, שאני מנותק
ממה שקורה לי במציאות ולכן הסביבה מנותקת ממני. אולי יש סיבה
לכך שאני נמצא בקבוצה הזו, תהיתי.

למרות שהשלמתי עם מצבי, ניסיתי להיות אופטימי ולחפש את הדרך
לשנות את המציאות שבה אני חי, אך פחדתי משינוי. הרי אינני מכיר
מציאות אחרת. אפילו לכתוב סיפור על אופטימיות לא ידעתי.
נראה היה שהאנשים בקבוצה עזבו אותי, לפחות זמנית, והמשיכו
להתעניין באנשים אחרים שמעוניינים לספר קצת יותר על עצמם. אני
זוכר את סיפורו של רמי ששיתף אותנו בקושי שלו לקום מוקדם בכל
בוקר ולפתוח את המכולת, שם היה מבלה זמן רב. למזלו, אישתו
השניה מחליפה אותו בשעות אחר הצהריים לאחר שהיא חוזרת מהעבודה.
רמי המשיך לספר לנו על עבודתו במכולת ועל השיטות המוצלחות שלו
שמביאות לו לקוחות. למשל, בכל בוקר תולה רמי מבצעים על אדן
החלון ובנוסף, מבקש מאחד הילדים שבשכונה לחלק לאנשים מספר דפים
שעליהם רשומים המבצעים. שיטות אלו מחזיקות את רמי כבר 20 שנה
בעסק ואפילו הוא פתח לאחרונה מכולת נוספת שמנוהלת ע"י בנו.

יוליה, העולה החדשה מרוסיה, סיפרה לנו על התאהבותה באולג,
בעלה, שהכירה דרך הצ'אטים שבאינטרנט. יוליה אהבה את הסיפורים
הרבים שסיפר לה, עוד כשדיברו בצ'אטים. הוא סיפר לה על המלחמות
שהיה בהם, על הנחיתה הקשה בארץ ועל הרצון שלו להקים משפחה.
קינאתי באולג, למרות שלא הכרתי אותו. היה לו כל כך הרבה מה
לספר ליוליה שהתאהבה בו מהרגע הראשון. אני מאמין שאם היה מספר
לה שהוא מובטל ושהוא גר עם ההורים, היא היתה עוברת לשוחח עם
אדם אחר באינטרנט.

לאחר עוד מפגש שגרתי למדי חזרתי הביתה. חשבתי על המפגש שהיה
ועל חייהם של רמי ושל יוליה.
הם נראו מאושרים. רמי ממשיך להרחיב את עסקיו ויוליה נשואה
באושר לאולג, בעלה שהכירה דרך האינטרנט. לאחר מנוחה קצרה,
התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב את הסיפור האופטימי הראשון
שלי.

הסיפור מתחיל בתיאור חייו של מוכר פרחים כושל שאינו מצליח
להתפרנס מחנות הפרחים שלו ולכן, הוא עומד לפשוט את הרגל. הוא
יודע כי במצב שנוצר אין לו מה למכור וזאת כיוון שמסביבו נפתחו
חנויות פרחים נוספות שמתחרות עמו על הלקוחות.  בסופו של דבר,
הבין כי עליו להיות ייחודי וזאת כדי למשוך אליו לקוחות רבים
ככל האפשר שיעדיפו לקנות אצלו פרחים ולא אצל מתחריו. למרות
זאת, לא ידע כיצד להיות ייחודי מהשאר. הוא המשיך לשקוע בהפסדים
והייאוש לא הרפה ממנו. ביום שגרתי אחד צץ במוחו רעיון. הוא
החליט להחליף את שם החנות מ"חנות הפרחים של יוסי" ל-"פרחים
ונהנים - מגוון פרחים ומתנות לבית ולמשפחה". הרעיון היה לחלק
ללקוחות כרטיסים שבהם ניתן לצבור נקודות שיזקו אותם במתנות
מגוונות הנמצאות על אדן החלון. עברו הימים והלקוחות החלו
להתעניין בחנות הפרחים של יוסי וזאת בזכות השלט שמשך את תשומת
ליבם והמתנות אותם קיבלו לאחר מספר קניות בחנות. מוכר הפרחים
הצליח בסופו של דבר למשוך אליו לקוחות ולשרוד בשוק הפרחים.

כאשר הגיע שוב יום חמישי ונפגשנו כולנו, החלטתי לספר על הסיפור
האופטימי שכתבתי, בהשראה לסיפורים שסיפרו חברי הקבוצה. שיתפתי
את הקבוצה בתובנה שהגעתי אליה, שכדי להיות בולט מאחרים ומצליחן
אתה צריך להיות ייחודי ויצירתי, דבר שאף פעם לא היה לי.
התרגשתי מאוד. לא מספיק שאני כותב סיפור אופטימי, אני אפילו
משתף את הקבוצה ומקבל משוב חיובי עליו. הרגשתי כל כך שמח שיש
אנשים שמקשיבים לי וששומעים מה יש לי לומר.

"כאשר אתה שם 'דברים' על אדן החלון, הם לא חייבים להיות גלויים
לעין אך הם נמצאים שם ומשפיעים עליך ועל הסובבים אותך " אמרה
לפתע יוליה. כולנו שתקנו, מנסים להבין את המשפט שזה עתה אמרה.
לאחר כמה שניות המשיכה יוליה בדבריה. "כאשר הכרתי לראשונה את
בעלי, אולג, נראה היה כי אינו שונה מרוב הבחורים שהכרתי עד כה
אך חוש ההומור שלו, הסיפורים המעניינים שסיפר לי והאופן שבו
היה גלוי איתי גרמו לי להתאהב בו ולרצות להתחתן איתו. אבל אם
היה חושש לחשוף בפני את תכונותיו, סיפוריו המעניינים וחוש
ההומור שלו, הייתי מפספסת אותו ועוברת הלאה..."

כשיוליה דיברה על אולג ראיתי ניצוץ בעיניה, נראה היה כי באמת
יש בו משהו מיוחד, משהו שלי אין. בהמשך הפגישה, הסכימו יחדיו
חברי הקבוצה כי לא מספיק להחליף את שלט החנות לשלט אטרקטיבי
יותר ולחלק ללקוחות מתנות. צריך לדעת גם להיות אדיב ללקוחות,
סבלני אליהם, ובעצם לתת להם להרגיש טוב עם עצמם. אחרת, הם
יעדיפו לקנות פרחים במקום אחר שיספק להם שירות אישי טוב יותר.

יוליה נתנה לי להבין כי 'דברים' הנמצאים על אדן החלון יכולים
גם לנבוע מהאדם עצמו. למשל, להתנהגות שלנו, למחשבות שלנו,
לתכונות האופי, לסיפורים שלנו, לזיכרונות שלנו וגם לשפת הגוף
שלנו השפעה על האנשים הסובבים אותנו. הם לא צריכים להיות
גלויים תמיד, אך הם קיימים בתוכנו.

לאחר דיון ממושך שאל אותנו המנחה אם אנו מבינים את משמעות
הפתגם "כל מעשה במחשבה תחילה".
לאחר מכן, ביקש מאיתנו לומר כיצד פתגם זה מתקשר לחיינו. כמו כל
אחד מחברי הקבוצה חשבתי גם אני על הפתגם, מנסה לקשר אותו לחיי
וכשהגיע תורי, עניתי כי בעל חנות הפרחים חשב קודם כל על הדרכים
שיסייעו לו לשרוד בשוק הפרחים ורק לאחר מכן ביצע שינויים
שהובילו אותו להצלחה.

חזרתי הביתה, מעודד מהפגישה, וישבתי מול המחשב. החלטתי לשנות
מעט את הסיפור שכתבתי על מוכר הפרחים וזאת בעקבות העצות
שקיבלתי מחברי הקבוצה: "לאחר שיוסי, מוכר הפרחים, הצליח למשוך
את תשומת לב הלקוחות, הוא ידע כי לא מספיק להחליף את השלט של
החנות לשלט אטראקטיבי יותר ולחלק ללקוחות מתנות. צריך לדעת גם
להיות אדיב ללקוחות, סבלני אליהם, ובעצם לתת להם להרגיש טוב עם
עצמם. אחרת, הם יעדיפו לקנות פרחים במקום אחר שיספק להם שירות
טוב יותר. לכן, הוא שם 'על אדן החלון' גם תכונות חיוביות
שמאפיינות את התנהגותו בחנות".

לאחר שסיימתי לכתוב את הסיפור האופטימי הראשון שלי הרגשתי
מרוצה, אך למרות זאת הייתי מיואש מהחיים. הרי לא השתנה דבר.
הייתי עדיין מובטל ולבד, מחכה שמשהו טוב יקרה לי בחיים אך שום
דבר לא קרה עד כה. גם אם הייתי רוצה, איני יכול לשים 'דברים'
על אדן החלון כיוון שאין לי מה למכור. גם בראיון עבודה וגם
בפגישות עם נשים אני לא יודע למכור את עצמי ולהראות את הדברים
הטובים שקיימים אצלי. נראה היה שאפילו חברי הקבוצה איבדו כבר
את הסבלנות כלפיי. חשבתי על רמי שעובד יומיום במכולת  ועל
יוליה שמצאה את אהבת חייה. רציתי שגם לי תיהיה עבודה קבועה
ותהיתי מתי גם אני אכיר מישהי שאוהב ושתאהב אותי בחזרה. רציתי
בסך הכל להיות מאושר ולחיות חיים פשוטים ומספקים. כנראה שזו
דרישה מוגזמת למדי...

"למה אינך מאמין בעצמך?!" שאל אותי רמי, שכבר מהפגישה הראשונה
אמר לכולנו שדרך אמונה ורצון אפשר להשיג הרבה דברים בחיים.
"איני מאמין שמשהו יקרה בחיים שלי, כיוון שהחיים שלי דפוקים גם
ככה" עניתי בייאוש רב.
"אתה צריך להגיד תודה שאתה גר עם ההורים ולא משלם שכר דירה!"
התפרצה לפתע מירי והסבירה לי שמצבי לא כזה רע כפי שאני חושב.
הרי יש לי הורים שתומכים בי ויש לי זמן לכתוב סיפורים. כמובן
שמירי הדגישה בפני שאני עדיין צעיר ושכל עתידי לפני, אך עם
עתיד כזה עדיף כבר לא לחיות.

"כאשר סיפרת לנו על מוכר הפרחים ששם 'דברים' על אדן החלון
וכאשר אמרה לך יוליה ש'דברים'
הנמצאים על אדן החלון לא חייבים להיות תמיד גלויים לעין כיוון
שהם יכולים להיות בתוכנו, לא אמרת לנו אילו דברים אתה שם 'על
אדן החלון'  שאל המנחה, מנסה לקשר אותי לסיפור שסיפרתי.
"אין לי מה לשים על אדן החלון כיוון שאיני אדם מעניין"  עניתי
באדישות מחשידה.
"חייב להיות משהו! הרי כל אחד חושב ומתנהג בהתאם ל'דברים'
הפנימיים שלו הנמצאים על אדן החלון התפרצה יוליה. ניסתה להבין
מדוע אני חושב שאני ריק מתוכן.
"אני חושב רוב הזמן על מוות" עניתי, בהיסוס קל. לפתע היתה
שתיקה בחדר. אפילו יוליה, שהיתה נמרצת למדי, הפסיקה לדבר. היו
מספר דקות של שקט ורציתי שיעזבו אותי ושימשיכו הלאה לנושא אחר
אך לצערי הם המשיכו להתעסק בי ולא הרפו ממני.

"על מוות?! למה לחשוב בכלל על דבר כזה?" שאלה אותי יוליה, תוך
כדי שהיא שוברת את השתיקה שהייתה בחדר.
"כי החיים שלי עלובים... כי כל הדברים הטובים חולפים לידי מבלי
שאהנה מהם ואני נשאר תמיד מאחור! גם כשאני נפגש עם החברים
הבודדים שיש לי הם לא באים לבד, אלא עם בנות הזוג שלהן... ואז
זה מזכיר לי את חיי  האומללים... לכולם יש צרות של עשירים! אתם
חוויתם וחווים קשר על אף הקשיים שמסביב, יש לכם סיבה לקום כל
יום בוקר, וכשאני קם בבוקר אני מתעורר למציאות שמזכירה לי ששוב
אני מובטל... ולבד...ושכל דבר הולך לי קשה...". כשסיימתי את
דבריי, אני מאמין שכולם הרגישו את האכזבה שלי מהחיים.

התחלתי לבכות כמו תינוק. לא רציתי שירחמו עלי אך גם לא יכלתי
לשמור הכל בבטן. הרגשתי לא בנוח, ישבתי מכווץ, רועד כולי. הם
ראו אותי בחולשתי והייתי חסר אונים. פחדתי שילעגו לי ויצחקו
עלי אך נראה היה כי הם הבינו אותי. מירי אמרה לי שזה טוב
לבכות, שזה משחרר ומאפשר לצבור אנרגיות חדשות. לא ידעתי על
איזה אנרגיות היא מדברת, אך הרגשתי הקלה רבה.

למחרת היום היה לי ראיון עבודה. הפעם, זה לא היה מפגש ידידותי
עם מנחה, אלא ראיון עם מנהל שאחראי על רשת חנויות לנעליים.
החלטתי הפעם להגיד לעצמי שאני טוב, שאני אצליח ושהנה סופסוף
אני אמצא כבר עבודה. למרות שהאמנתי כי הפעם אצליח לעשות רושם
חיובי, הגעתי לראיון שוב כבוי וחסר ביטחון. כמובן שלא התקבלתי
לעבודה. הייתי עצוב נורא והרגשתי שאין טעם לחיות, הרי גם ככה
החיים שלי הם סבל אחד גדול.

כשהגעתי הביתה, נכנסתי במהרה לחדר שלי והדלקתי את הטלויזיה.
רציתי להירגע מאותו ראיון עבודה מאכזב שהיה לי ורציתי גם למנוע
מאותן מחשבות אובדניות להרוס לי את היום. הרגשתי שגם ככה אני
לא מועיל בשום דבר אז עדיף בעצם לשבת ולצפות בטלויזיה, ובכך
להעביר את הזמן עד לשינה.
בעודי עובר בין השידורים, נתקלתי בתוכנית טבע אשר תפסה את
תשומת ליבי. בתוכנית זו, הראו נמר אשר עורב לטרף ולבסוף צד
אותו. התרשמתי מאד מיכולתו ומנחישותו להשיג את מטרתו. הלוואי
וגם אני הייתי כזה, תהיתי.

הגיע הלילה וכבר הייתי עייף נורא. כיביתי את הטלויזיה וניסיתי
להרדם, אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותו נמר שהתמקד על מטרה
ולבסוף השיג אותה. קנאתי בו כל כך, וידעתי שאם אני הייתי
במקומו הייתי בורח מאשר להתמודד על המצב. למרות זאת, התנחמתי
בכך שאיני צריך להיות טורף בכדי לשרוד במציאות שלי, אחרת כבר
מזמן לא הייתי פה.

למחרת היום, הייתי צריך לעשות קניות בסופר. כמו בכל שבוע,
לקחתי את 'דף המצרכים' שחיכה לי תלוי על המקרר. הפעם, רשימת
המצרכים שהיה עלי לקנות היה רב במיוחד. אולי זה בגלל שהוריי
מזמינים את החברים שלהם לשיחות מבוגרים שבהם מרכלים על אנשים
ומדברים על עבודה וכסף. כשהייתי נמצא בחדר ושומע את שיחות
המבוגרים, הוריי כמעט שלא דיברו עלי. לא ידעתי אם הם מתביישים
בי או שבאמת אין להם מה להגיד עלי, כיוון שאיני מצליח להתמודד
עם העולם התחרותי וההישגי שבו אנו חיים.

כשהגעתי לקופה, עמוס במצרכים, נאלצתי להמתין זמן מה עקב הלחץ
שהיה סביב הקופות.
לפתע שאל אותי נער אחד אם הוא יכול לעקוף אותי כיוון שיש לו
מעט מצרכים. כמובן שהסכמתי לתת לו לעבור, אך באותו הרגע הגיעו
חבריו ועברו אותי כאילו אני אוויר. התרגזתי נורא כיוון שהרגשתי
מרומה. כל אחד מהם החזיק בידיו מספר מצרכים והייתי צריך להמתין
בגללם זמן נוסף. למרות זאת, לא עשיתי דבר והנחתי להם לצאת
מהסופר לפני. נראה היה כי הייאוש נמצא בכל מקום ולא ניתן לברוח
ממנו.

רגע לפני שיצאתי מהסופר אמר לי אדם זקן, שהיה אחריי בתור, משפט
שנחרט בזיכרוני זמן רב: "אם לא תדאג לעצמך אף אחד לא ידאג לך"
הוא אמר, רומז לי שאני צריך לעמוד על שלי כדי שלא ידרכו עלי.
באותו הרגע, התחלתי לתהות האם העולם הוא לא כזה רע כפי שאני
חושב ואולי בעצם אני חי במציאות מדכאת מפני שאיני שולט בחיי.
הגעתי לבסוף הביתה, עמוס במצרכים. השעה היתה כבר חמש והייתי
חייב להכין ארוחת ערב לפני שהוריי יגיעו הביתה מהעבודה. אחרת,
הם יכעסו עלי וימשיכו לומר לי שהם מאוכזבים ממני. אפשר לומר
שהייתי סוג של עקרת בית. הייתי מנקה את הדירה פעם בשבוע, מכין
ארוחת ערב, לוקח מידי יום את הכלב לטייל ועושה מטלות בית
נוספות אשר הפכו לחלק מהשגרה שלי בשנתיים האחרונות.
.
התחלתי לחתוך ירקות קצוצים, כמו שההורים שלי אוהבים, אך לא
יכולתי להתעלם ממה שאמר לי האיש הזקן. הייתי שקוע כל כך
במחשבות, עד שלא שמתי לב שאני חותך את היד שלי במקום את הסלט!

כל היד שלי התמלאה בדם ולפתע התחלתי לצעוק בבית כמו משוגע:
"נמאס לי! נמאס לי! די לחיות ככה!!!". מזל שאף אחד לא היה
בבית, אחרת היו חושבים שאני משוגע. החלטתי שהפעם אני נחוש יותר
מאי פעם לשנות את מצבי העגום כי אם לא, אני ימשיך לחתוך את היד
שלי במקום את הסלט.
באותו הרגע נזכרתי במשפט שאמר לי המנחה בתגובה לטענותיי הרבות:
"בכדי לשנות את מצבך ולצבור ניסיון, אתה צריך להתחיל לפעול ולא
לחכות שמשהו יקרה".

הרגשתי כמו נמר שעורב לטרף. הרגשתי שאני צריך להיות ממוקד
במטרה והחלטתי לפעול למען השגתה.
הרי בשביל לעשות שינוי בחיי, עלי קודם כל לשנות את דפוסי
החשיבה שלי ורק לאחר מכן להתחיל לפעול. הרי כל מעשה במחשבה
תחילה! לאחר שסיימתי סופסוף את ההכנות לארוחת הערב, קראתי שוב
את הסיפור האופטימי הראשון שלי, אשר מתאר מוכר פרחים שהחליט
לפעול בשביל לשרוד בשוק הפרחים. תחילה הוא חשב על רעיון ולאחר
מכן ביצע אותו. לאחר שקראתי את הסיפור שכתבתי, החלטתי לקחת
אחריות על מעשיי ולדאוג לעצמי.  

בשלב הראשון כתבתי על דף נייר את המחשבות המלוות אותי ביומיום:
"אני לא יוצלח", "אני לוזר", "אני מתוסכל ומיואש מהחיים",
"החיים שלי משעממים", "אין בי רצון לעשות שום דבר", "בטח אנשים
מרחמים עלי", "שום דבר לא מרגש אותי" וכדומה. האמנתי באותם
מחשבות כיוון שאלה היו עובדות. באמת שלא הייתי מוצלח ובאמת
שככה התייחסו אלי האנשים סביבי. מחשבות אלו מלווים אותי עוד
כשהייתי קטן וקשה לי להתעלם מהם. בעצם, אלה היו אותם המחשבות
שמאפיינות אותי ואת חיי. לכן, מחשבות חיוביות כמו "אני בעל
בטחון עצמי", "אני אדם מעניין", "אני מצליחן" ו-"אני מאושר",
היו זרות לי ולא האמנתי בהם כיוון שהם אפיינו אדם אחר, לא
אותי. גם כאשר אמרתי לעצמי שאצליח בראיון עבודה, השינוי לא
קרה. אולי זה בגלל שלא האמנתי מספיק שזה יקרה.

ניסיתי לחשוב כיצד אצליח להאמין באותם מחשבות חיוביות אך לא
ידעתי מה לעשות ואיך לפעול.
הרי איני אדם מאושר, איני מצליחן ואיני מעניין. גם כאשר אני
מנסה לחשוב אחרת, הוריי מזכירים לי שוב ושוב שאני כישלון ושאני
לא יוצלח. כשאני יוצא עם חבריי, הם באים בדרך כלל עם בנות הזוג
שלהם ואני מרגיש עוד יותר רע כיוון שזה מזכיר לי עד כמה אני
לבד. גם כאשר אני מדבר עם מישהי, איני מצליח לעניין אותה
ולגרום לה לרצות אותי. בדרך כלל, לא קורה שום ודבר ואני נשאר
להיות לבד.
האם אני יכול לשקר לעצמי ולומר לי שאני מאושר? כנראה שלא...

"מה אני צריך לעשות כדי להרגיש טוב עם עצמי!?" שאלתי את חברי
הקבוצה, מנסה לקבל שוב עזרה.
הפעם, היתה שתיקה בחדר. באותו הרגע הייתי נבוך נורא ורציתי
לברוח מהחדר. לא יכלתי להתמודד עם השקט שנוצר לאחר ששאלתי את
השאלה. הרגשתי שגם כאן נמאס לאנשים לשמוע את כל הצרות שלי,
ושגם כאן הם יעדיפו להתעלם ממני במקום לעזור לי.

"מה היה עושה לך הרגשה טובה?" שאל לפתע המנחה, מנסה לשבור את
השתיקה המאיימת.
"הייתי רוצה להיות אדם מעניין, אך איני כזה ולעולם לא איהיה"
עניתי בייאוש רב.
"האם אתה חושב שישנם 'דברים' עד אדן החלון שאתה יכול לחשוף
בפנינו?" שאל אותי המנחה,
מנסה להחזיר אותי שוב לדיון שהתנהל בפגישות הקודמות.
"איני שם 'דברים' על אדן החלון כיוון שאין בי תכונות טובות
שאני יכול לחשוף בפני אחרים וגם לא סיפורים מעניינים" עניתי,
מרגיש שאני חוזר על עצמי בכל פעם מחדש.

"אינך חושב שגם תכונות שליליות יכולות להיות מוצגות 'על אדן
החלון'? שאל המנחה בזריזות וחיכה לתשובה ממני, אך שתקתי. היה
לי מוזר לחשוב שמישהו ישים תכונות שליליות על אדן החלון. גם
כאשר כתבתי את הסיפור על מוכר הפרחים לא ציפיתי שהוא ישים על
אדן החלון דברים שליליים כמו פרחים נבולים.  
"איני חושב שמישהו ישים תכונות שליליות 'על אדן החלון' כפי
שמוכר במכולת לא ישים מוצר פגום על אדן החלון. או שיש לך מה
למכור או שאין לך! לכן, כאשר אני יוצא לדייט, נמצא בראיון
עבודה ואפילו כאשר אני פוגש אדם חדש, אני מרגיש ששום דבר לא
נמצא אצלי 'על אדן החלון' כיוון שאיני מרגיש שיש בי משהו חיוני
שאני יכול להציגו לאנשים הנמצאים סביבי". עניתי, משתדל להסביר
את כוונתי.

לפתע התפרץ יהונתן, סטודנט לפסיכולוגיה, ואמר לי כי רוב הדברים
שאנו עושים, אומרים וחושבים עליהם מוצגים לאנשים סביבנו בדרך
מסוימת. כאשר אנו מקרינים לאנשים חוסר בטחון, ייאוש ורחמים
עצמיים אנו בעצם מרחיקים אותם מאיתנו. יהונתן, שהיה שקט רוב
הזמן, היה מנסה מידי פעם לתרום מהידע שלו ואני, רק ניסיתי
להצדיק את עצמי ולומר לו שהוא טועה ושדברים שליליים לא יכולים
להיות
על אדן החלון!

תמיד האשמתי את הוריי ואת האנשים סביבי בצרות שלי. גם כשיצאתי
עם חברים, הרגשתי כאילו הם נמצאים שם בשביל להזכיר לי שאני לבד
ולא יוצלח, ועכשיו הם מנסים להגיד לי שהחיים שלי דפוקים רק
בגלל שאני שם דברים שליליים 'על אדן החלון'?!. למרות זאת, לא
יכלתי להתכחש לכך שאנשים באמת התרחקו ממני בזמן ששקעתי אל תוך
ייאוש ורחמים עצמיים.

"דברים שליליים לא יכולים להיות 'על אדן החלון'!" אמרתי בקול
רם, מחפש מישהו מחברי הקבוצה שיצדיק את טענותיי. "אז מה יש על
אדן החלון?!" שאלה מירי, מנסה להבין את דבריי.
"במציאות שבה אני חי, אין שום דבר שנמצא על 'אדן החלון'. אין
בו סיפורים מעניינים וגם לא חוויות מסעירות, אין בו הומור וגם
לא שמחה. אין בו כלום! כאשר הייתי יוצא לדייטים, לא היה לי מה
לומר לבחורות ולא הצלחתי לעניין אף אחת. גם כשאני הולך לראיון
עבודה, אני מרגיש כי גם הפעם לא אצליח לעשות רושם חיובי כיוון
שעל אדן החלון לא נמצא שום דבר! הרי מי ירצה לקבל אדם שלא
מצליח להתמיד באף עבודה. לכן אני נשאר מובטל ולבד!" עניתי
בבכי. הדמעות לא הפסיקו לרדת והרגשתי כי אני מאבד שליטה. היתה
שוב שתיקה בחדר, ונראה היה כי כולם חיכו עד אשר אפסיק לבכות אך
לא יכלתי להפסיק.

"איני מכיר ולו אדם אחד שאין בו תכונה חיובית אחת אותה יכול
לחשוף בפנינו" אמר לפתע המנחה, מנסה לשבור שוב את השתיקה שהיתה
בחדר. לאחר מכן, ביקש מכל אחד מאיתנו לומר תכונה אחת חיובית
המאפיינת אותו. יהונתן אמר כי הוא סבלני כלפי אחרים, רמי אמר
כי הוא מתמידן, יוליה אמרה כי היא בעלת שמחת חיים ואז הגיע
תורי. כולם חיכו לשמוע מה יש לי לומר אך שתקתי. רציתי שידלגו
עלי וימשיכו הלאה. שנאתי משימות המתנהלות בסבבים, אך כולם ציפו
לשמוע מה יש לי לומר.

"אני כותב סיפורים קצרים..." עניתי בהססנות. לא ידעתי אם כתיבה
נחשבת לתכונה חיובית או לסתם מיומנות נרכשת. לפתע כולם הריעו
לי ושמחו לשמוע שיש בי למרות הכל לפחות תכונה אחת חיובית
המאפיינת אותי. לאחר שהסתיים לו סבב התכונות החיוביות, יכולתי
לראות את השמחה ששררה בחדר.  
"כל שינוי גדול מתחיל בשינוי קטן!" אמר המנחה, מעודד מהמטלה
שהסתיימה זה עתה.
"כל שינוי הוא גם התחלה חדשה..." הוסיפה יוליה, מנסה לרמוז לי
שאם רק אאמין בעצמי אוכל לעשות שינוי חיובי בחיי.

"כיצד אני יכול להאמין בעצמי אם אני נכשל בכל פעם מחדש כשאני
מגיע לראיון עבודה. האם כתיבת סיפורים יעזרו לי להתקבל לעבודה
או להכיר מישהי?" שאלתי את חברי הקבוצה, ממשיך להרגיש חסר
אונים. פחדתי שאתחיל לשעמם את חברי הקבוצה וארחיק אותם ממני,
מה שקורה בדרך כלל עם האנשים מסביבי. הקבוצה באמת ניסתה לעזור
לי אך הם התקשו להבין את המצוקה המלווה אותי ביומיום ואת חוסר
הרצון שלי להתמודד עמה.

חזרתי הביתה והסתכלתי על המילים שכתבתי על דף נייר: "אני לא
יוצלח", "אני לוזר", "אני מתוסכל ומיואש מהחיים", "החיים שלי
משעממים", "אין בי רצון לעשות שום דבר", "בטח אנשים מרחמים
עלי", "שום דבר לא מרגש אותי"... הרגשתי שוב חסר-אונים אך
עדיין היה בי את הרצון ואת הנחישות לשנות את מצבי.

בתחתית דף המחשבות כתבתי "מחשבות חיוביות: אני כותב סיפורים".

היה זה הישג בשבילי. עצם המחשבה שאני יכול להתייחס לתכונה
חיובית ולהפוך אותה למחשבה חיובית העלתה בי חיוך. בהמשך, כתבתי
מחשבות חיוביות נוספות כמו "אני יודע לבשל ולנקות את הבית, אני
אדם מסודר, אני בעל ידע רב...". באותו היום התחלתי לדקלם את
המחשבות החיוביות שכתבתי, וכמו שהמנחה אמר  "כל שינוי גדול
מתחיל בשינוי קטן". זה לא שחיי ישתנו בן רגע אך היה זה הצעד
הראשון שעשיתי בכדי לא להיות מובטל ולבד.

באחד הימים, קראתי שוב את הסיפור האופטימי שכתבתי על מוכר
הפרחים. הפעם, לא יכולתי שלא לשים לב לדמיון שיש ביני לבינו.
כמו מוכר הפרחים, גם אני חשתי ייאוש על כך שכולם מתקדמים ואני
נשאר מאחור. גם אני רציתי שאנשים יהיו בקרבתי ולא רציתי שיעזבו
אותי.
גם אני רציתי למכור, אך בניגוד למוכר הפרחים רציתי למכור רק
מוצר אחד בלבד, את עצמי.
חשבתי לרגע, מה היה קורה אילו מוכר הפרחים היה שם על אדן החלון
פרחים נבולים. האם מישהו היה נכנס אליו? אני בספק. ואם מישהו
היה נכנס אל תוך חנות הפרחים ושואל את המוכר אם יש לו להציע,
האם המוכר היה מציג בפניו פרחים ריחניים, גדולים ויפים? ייתכן
מאוד שלא...

גם לי לא היה מה להציע כאשר הגעתי לראיון עבודה או כאשר הכרתי
בחורה. אולי זה לא בגלל שאין לי מה לומר, אלא בגלל המחשבות
השליליות שמופיעות באופן תמידי 'על אדן החלון'.
אף פעם לא העלתי בדעתי כי למחשבות השפעה על המציאות, אך למרות
זאת, לא יכלתי לשכוח את דבריו של יהונתן שאמר כי רוב הדברים
שאנו עושים, אומרים וחושבים עליהם מוצגים לאנשים סביבנו בדרך
מסוימת.

תמיד אמרתי לעצמי שאני נחות מאחרים ושאני פחות מוצלח מהם. נראה
היה כי מצב זה לא ישתנה. גם כשניסיתי לחשוב בצורה חיובית ולומר
לעצמי שאני אדם מוצלח, שאני בעל בטחון עצמי גבוהה ושאני מאושר,
המציאות הראתה לי אחרת. לא יכלתי להאמין למחשבות אלו כיוון
שהרגשתי שאני משקר לעצמי. הרי לא הייתי מאושר, הייתי מיואש
מהחיים ולא חוויתי עד כה שום דבר משמעותי בחיי. עדיין הייתי
מובטל ולבד ולא נראה היה שמשהו הולך להשתנות בקרוב...  

הסתכלתי שוב על המילים שכתבתי בדף המחשבות: "אני לא יוצלח",
"אני לוזר", "אני מתוסכל ומיואש מהחיים", "החיים שלי משעממים",
"אין בי רצון לעשות שום דבר", "בטח אנשים מרחמים עלי", "שום
דבר לא מרגש אותי". כל מחשבה שלילית שציינתי יכלה להסביר מדוע
החיים שלי כה אומללים. היו אלה עובדות, אך רציתי להפטר מהם.
הרי מחשבות אלו הופיעו על אדן החלון, הם השפיעו עלי ועל הסביבה
שבה אני חיי. לאחר מכן קראתי את המחשבות החיוביות שכתבתי:
"אני כותב סיפורים", "אני יודע לבשל ולנקות את הבית", "אני אדם
מסודר", "אני בעל ידע רב...".  

לבסוף, הסתכלתי שוב ושוב על אותן התכונות החיוביות אשר קיימות
בי. הרשימה אמנם היתה דלה במיוחד, אך החלטתי שבכל פעם שארגיש
כי תכונה חיובית מסויימת קיימת בי, היא תתווסף לרשימת התכונות
החיוביות שלי. בנוסף לכך, החלטתי להשתמש באותן התכונות
החיוביות ולהציגן 'על אדן החלון'.

"האם אתם מציגים תכונות חיוביות שלכם כאשר אתם הולכים לראיון
עבודה?!" שאלתי את חברי הקבוצה.
"כמובן!" ענתה מירי, והמשיכה: "כאשר אני הולכת לראיון עבודה
איני נותנת לקשיים היומיומיים שלי להשפיע על מצב הרוח שלי,
במיוחד לא כשאני יושבת מול מראיין שרוצה לדעת למה כדאי לו לקחת
אותי לעבוד אצלו. אני מגיעה לראיון מסודרת, בלבוש מתאים ובנוסף
לניסיון התעסוקתי שלי אני משתדלת להגיע עם חיוך ולהיות רגועה
כמה שאפשר. אני מציגה את התכונות החיוביות שלי, הרלוונטיות
לאותו הרגע, וזאת כדי לעשות רושם טוב על המראיין ולהתקבל
לעבודה".

"ומה אני יכול להציג למראיין כאשר אני הולך לראיון העבודה"?
שאלתי, סקרן לדעת מה יגידו לי חברי הקבוצה. הרי מעבר לניסיון
התעסוקתי שלי שכבר שנתיים לא השתנה, לא ידעתי באמת מה אני צריך
להציג 'על אדן החלון'. כנראה שהצגתי את הייאוש, הרחמים עצמיים
והתסכול שמלויים אותי מידי יום. אני מאמין שבגלל זה לא קיבלו
אותי לאף עבודה נורמאלית בשנתיים האחרונות.

"אילו תכונות חיוביות אתה חושב שאתה יכול להציג בזמן ראיון
העבודה"? שאל לפתע מנחה הקבוצה, מנסה שוב לגרום לי לחשוב על
השאלה שאני מפנה לחברי הקבוצה.
"אני יודע לכתוב סיפורים, לבשל ולנקות את הבית, אני אדם מסודר
ובעל ידע רב" עניתי, מדקלם את רשימת התכונות החיוביות שכתבתי
בדף המחשבות. "אך איני יודע כיצד תכונות אלו יעזרו לי להתקבל
לעבודה" הוספתי, מנסה להראות לחברי הקבוצה שאין לי מה להציע
ושלא במקריות אני מובטל ולבד.
"אל תשכח שגם לניסיון שלך בתור איש מכירות יתרון על פני אנשים
אחרים שאין להם את הניסיון שיש לך!". הזכירה לי מירי. נראה היה
כי מירי מנסה תמיד לעודד אותי ולהראות לי שהחיים הם לא שחור
ולבן. ואני, לא יכולתי שלא להעריץ אותה, את שמחת החיים שלה ואת
הרצון שלה לעזור לאנשים.
"כיצד תוכל להשתמש בתכונות שציינת כאשר אתה מגיע לראיון
העבודה?" שאל המנחה, מחכה לקבל תשובה מספקת יותר.  
"תכונות אלו אינן רלוונטיות בעת ראיון עבודה!" עניתי, בתקווה
שמנחה הקבוצה ירפה ממני אך הוא לא הרפה. הוא המשיך לשאול אותי
שאלות ולרגע נראה היה כי רק אני והוא נמצאים בחדר.
"כיצד תוכל לגרום לתכונות החיוביות שבך להיות רלוונטיות לראיון
עבודה?" הוא שאל.
"לא יודע" עניתי.

באותו הרגע ביקש המנחה מחברי הקבוצה להציע רעיונות משלהם
להצלחה בראיון עבודה.
הרעיונות לא איחרו לבוא. "אתה יכול ללמוד טבחות כי יש לך
ניסיון בזה" הציעה יוליה.
"אתה יכול לקרוא ספרים המסבירים כיצד להצליח בראיון עבודה" אמר
יהונתן.
"וגם לקרוא ספרים להעלאת הבטחון העצמי!" הוסיפי מירי.
"אתה יכול לשחד את המראיין..." התלוצץ רמי. יתר חברי הקבוצה
שתקו. כנראה שכל מה שניתן היה לעשות זה ללמוד טבחות או לקרוא
ספרים בכדי להצליח בראיון עבודה.

כשחזרתי הביתה בהיתי שוב בדף המחשבות אך הפעם דילגתי על
המחשבות השליליות הכתובות בדף.
קראתי שוב ושוב את המחשבות החיוביות שכתבתי, בתקווה להתגבר על
תחושת הייאוש התמידית המלווה אותי מידי יום. באותו הזמן הוספתי
מחשבות חיוביות נוספות שהאמנתי בהם: "יש בי רצון לעבוד", "יש
לי ניסיון תעסוקתי במכירות".

למחרת היום, החלטתי להפתיע את אימי ולקנות לה מתנה לרגל יום
הולדתה.
היה נעים בחוץ ולכן החלטתי לצעוד לעבר חנות המתנות הקרובה
לביתי.
באותו הזמן, לא יכלתי שלא לחשוב על אותן התובנות שחברי הקבוצה
חשפו בפני.
הקבוצה גרמה לי להבין שאני צריך להתחיל ולפעול כדי לשנות את
מצבי, שאני צריך למכור את עצמי ולהיות יחודי ושאני צריך לשים
'דברים' חיוביים על אדן החלון. בעודי שקוע במחשבות ותובנות
הגעתי לחנות ההמתנות שהיתה ססגונית במיוחד. כבר בכניסה לחנות
הופתעתי ממגוון המתנות שעמדו לנגד עיניי ומהשירות האדיב
והמקצועי שקיבלתי. נראה היה כי העובדים שמו תכונות של אדיבות
ומקצועיות על אדן החלון. לאחר שיצאתי מהחנות עם מתנה צנועה
לאימי, הסתכלתי לעבר החלון ולהפתעתי ראיתי מודעה קטנה שבה היה
רשום: "דרושה עובדת לעבודת משמרות, פרטים במקום". רציתי להיכנס
שוב לחנות ולהציע את עצמי לעבודה אך פחדתי לעשות זאת.
פחדתי שלא אדע מה להגיד. ידעתי שזו ההזדמנות שלי אך יחד עם זאת
לא רציתי להרגיש שוב כישלון ולא יוצלח. הרגשתי כיצד המחשבות
השליליות משתלטות עלי. הפעם, כל המחשבות החיוביות שדיקלמתי
מידי יום נעלמו. כנראה שהם עדיין לא נמצאים על אדן החלון.

חזרתי הביתה, עייף ומתוסכל. כמובן שאימי שמחה לקבל את המתנה
שקניתי לה אך זה לא שינה בי דבר.
החזקתי שוב את דף המחשבות וראיתי כיצד אותם המחשבות השליליות
שכתבתי שולטות עלי.
הפעם הבנתי שהמנחה צדק. שגם המחשבות השליליות יכולות להיות על
אדן החלון. מחשבות אלו גרמו לי לוותר על ההזדמנות שהיתה לי
ולומר לעצמי שאיני יודע כיצד להציע את עצמי לעבודה, למרות שאין
זה נכון כלל. יש לי ניסיון תעסוקתי וגם רצון לעבוד.

למחרת היום, החלטתי לנסות להתקבל לעבודה. לא ידעתי האם כבר
מצאו את העובד המתאים אך בכל זאת החלטתי לנסות את מזלי.
הרגשתי כמו אותו הנמר שהתמקד על מטרה ולבסוף השיג אותה. שמתי
את כל המחשבות והתכונות החיוביות על אדן החלון, כדי להצליח
בראיון העבודה. בעודי צועד לעבר חנות המתנות, דמיינתי את עצמי
כאיש מכירות ששם 'על אדן החלון' את הניסיון שלו במכירות ואת
הרצון שלו לעבוד. בנוסף, נזכרתי בדבריה של מירי שאמרה לי כי
צריך להגיע רגוע ומחויך לראיון העבודה. לכן, גם את דבריה שמתי
'על אדן החלון'.

"מדוע לא עבדת בשנתיים האחרונות!?" שאל אותי מנהל החנות.
"החלטתי לקחת הפסקה מעבודה ולהקדיש את זמני לכתיבת סיפורים"
אמרתי, מנסה לאלתר תשובות המייצגות את התכונות החיוביות שבי.
"האם עבדת בעבר בחנות?" שאל אותי.
"כן, יש לי ניסיון במכירות, עבדתי בחנות בגדים..." עניתי.
"מדוע אינך מחזיק מעמד בעבודה?" שאל.
"עד כה לא היה לי מחויבות ומסירות לעבודה אך כיום יש בי את
הרצון לעבוד ואת האחריות הדרושה לכך". עניתי, מנסה לשכנע את
עצמי ואת המראיין שהשתנתי.
"טוב... תגיע אלי מחר ותתחיל לעבוד..." ענה באדישות.
"תודה רבה לך, אתה לא תצטער כל כך!" עניתי בהתרגשות רבה.
הרגשתי שהפעם, יותר מכל ראיון אחר, הגעתי מוכן וזאת הודות
ל'דברים' ששמתי על אדן החלון.

הימים הראשונים לעבודה הזכירו לי העבודה בחנות הבגים. אנשים
רבים נהרו לעבר החנות וזאת בגלל תקופת החגים שעמדה בפתח. עובדי
החנות הסבירו לי שעלי להיות מנומס לאנשים ולתת להם שירות אמין.
לכן, הזכרתי לעצמי בכל פעם שהייתי מגיע לחנות המתנות שעלי
להיות אדיב ומקצועי, כמו יתר עובדי החנות. לאחר מספר חודשים של
עבודה, תכונות של אדיבות ומקצועיות הלכו איתי לכל מקום. שמחתי
שיש בי תכונות טובות הנמצאות 'על אדן החלון' וגם הוספתי אותם
ברשימת התכונות החיוביות.

כאשר סיפרתי לחברי הקבוצה שהתחלתי לעבוד, כולם שמחו בשבילי.
מירי אמרה לי שהאמינה בי וידעה שאצליח למצוא עבודה, רמי אמר לי
שכדי לשרוד בעבודה עלי להראות התמדה ורצינות, יוליה אמרה לי
שעכשיו אני צריך להכיר בחורה ורוני אמר לי שכאשר אכיר בחורה,
לא אזניח אותה לטובת עבודה.
עברו חודשים מאז שהתחלתי לעבוד לראשונה, וכבר לא הייתי "המובטל
הנצחי" כיוון שהחזקתי מעמד בעבודה והייתי מאושר. שוב יכלתי
לגור בדירה שכורה ולא להיות תלוי בהוריי. נראה כי הדברים
מסתדרים ואני חוזר למסלול הנכון.

למרות זאת, ככל שהימים חלפו, קצב המכירות החל לרדת. לקוחות
כמעט שלא הגיעו לחנות והמצב רק המשיך להתדרדר. באחד הימים כינס
מנהל החנות את כל העובדים, כולל אותי, וסיפר לנו על השינויים
שצפויים לקרות וזאת בעקבות ההפסדים במכירות. מנהל החנות סיפר
לנו כי אם המצב ימשיך להתדרדר, הוא יצטרך לפטר מספר עובדים
וזאת כדי לצמצם את העלויות. ואני, פחדתי ששוב איהיה מובטל.  
"אני פוחד שיפטרו אותי!" אמרתי בייאוש רב, כבר בדקות הראשונות
של המפגש.  חברי הקבוצה כבר התרגלו לשמוע אותי מספר על
ההתקדמות שלי בחיים ושוב חזרתי לייאוש ולרחמים העצמיים.
"מדוע לך לחשוב כך? הרי אתה עובד בעבודה מסודרת כבר מספר
חודשים!" שאלה מירי בפליאה.
"מנהל החנות מתכוון לפטר עובדים וכנראה שאני אחד מהם!" עניתי
בבכי.
"גם אם יפטרו אותך, צברת עד כה ניסיון רב בעבודה ואני בטוחה
שתמצא עבודה חדשה" השיבה מירי.
מירי צדקה בדבריה, אך הפחד מפני פיטורים לא הרפה ממני.
"איני רוצה להיות שוב מובטל!" עניתי במרירות, מחכה שחברי
הקבוצה יעזרו לי להתגבר על אותה המחשבה שאינה נותנת לי מנוחה.
"ומה תעשה כדי לפתור את הבעיה?" שאל לפתע המנחה.
"איני יודע" עניתי, מאוכזב מכך שהמנחה מאלץ אותי לחשוב בעצמי
על פתרון אפשרי.
לאחר שהסתיים לו המפגש, הגעתי הביתה ממורמר ומיואש. חברי
הקבוצה נתנו לי את ההרגשה שיהיה בסדר, אך לא יכלתי להשלים עם
המצב. פחדתי שיפטרו אותי ושאחזור להיות תלותי בהוריי. לא רציתי
לאבד את העצמאיות שלי וגם לא רציתי להיות שוב עקרת בית במשרה
מלאה. הפחד ניצב לו 'על אדן החלון' וכן גם התכונות השליליות
שמזמן כבר לא היו שם. שוב הרגשתי מתוסכל ומיואש מהחיים, יודע
שנשארו לי ימים ספורים עד שיפטרו אותי שוב.

"אינך יכול להמשיך לעבוד אצלי כיוון שאיני יכול לשלם לך..."
אמר לי מנהל החנות, וזאת לאחר שהזמין אותי לשיחה אצלו במשרד.
רציתי לפרוץ בבכי ולהתחנן שישאיר אותי בעבודה, אך ידעתי שזה לא
יעזור.
בתקופה האחרונה כמעט שלא היה למי למכור מתנות. מעט מאד לקוחות
הגיעו לחנות וגם הורדת המחירים לא עזרה. הבנתי שעלי לעזוב עוד
היום ולקוות לטוב.
"מדוע לא מגיעים אלינו לקוחות!?" שאלתי בחוסר הבנה.
"לפני כחודש פתחו באיזור חנות גדולה לצעצועים ומתנות. החנות
מציעה שפע של מתנות ומבצעים רבים. לכן, רב הלקוחות מעדיפים
להגיע לחנות החדשה מאשר להגיע אלינו..." אמר מנהל החנות
באדישות רבה, נראה היה כי השלים עם המצב.
"אסור לך לוותר!" עניתי בכעס, מתקשה להשלים עם המצב הבלתי
נמנע.
למרות זאת, לא יכלתי לשנות דבר. באותו היום פוטרתי מעבודתי
ושוב חזרתי להיות מובטל.

בדרכי הביתה נזכרתי בסיפור שכתבתי על מוכר הפרחים אשר הציג על
אדן החלון מתנות מגוונות
ושירות האדיב וסבלני כלפי הלקוחות. נזכרתי גם ברמי שעובד
במכולת ומציג מבצעים על אדן החלון.
למרות זאת, חנות המתנות שעבדתי בה כבר לא היתה ייחודית יותר.
מנהל החנות לא הצליח להסתגל למצב החדש, לקוחות כמעט לא הגיעו
והמצב רק המשיך להתדרדר מיום ליום. למרות שהצגנו מבצעים על אדן
החלון, הם לא היו רבים ומגוונים כמו בחנות המתחרה שנהנתה
מרווחים רבים.

הימים חלפו להם ועדיין נותרתי מובטל ולבד. החברים מתקדמים
בעבודה ואני חזרתי לבית הוריי, ממתין לעבודה חדשה. התגעגעתי כל
כך לחברי הקבוצה שעודדו אותי בזמנים קשים.
מירי, יוליה, רמי, רוני, יהונתן ויתר חברי הקבוצה כבר לא שם
בשביל להיות איתי. עברה לה חצי שנה והקבוצה התפרקה. למרות זאת,
ידעתי שאין בכוונתי להשען על העבר. עלי להסתכל קדימה, למצוא
עבודה ולהכיר בחורה.

רציתי לחשוב על הצלחה אך מצאתי את עצמי שוב הולך לעבר המטבח,
לוקח את 'דף המצרכים' שחיכה לי תלוי על המקרר. קניות בסופר אף
פעם לא אהבתי. תמיד חשבתי שעדיף להזמין מצרכים הביתה, כפי
שמזמינים אוכל מהיר (ג'נק פוד) דרך הטלפון. זה חוסך זמן ונוח
יותר. על צידי המקרר היו דבוקים להם מגנטים מעוצבים של חנויות
פיצה אשר נותנות שירותי משלוחים עד הבית. רציתי שגם חנויות
הסופרמרקט יספקו משלוחים אך כנראה שזוהי דרישה מוגזמת למדי
כיוון שאנשים רבים קונים מצרכים בסופר. המצרכים רבים ומגוונים
ולכן, שירות כזה של משלוחים מצריך עבודה רבה.

לפתע, דמיינתי את עצמי עובד במשלוחים. ראיתי את עצמי נוסע
באופנוע ומחלק לאנשים מוצרים.
לרגע שכחתי שאני עומד בעצם מול המקרר, בוהה ב"דף המצרכים"
ובמגנטים המעוצבים הנמצאים בצידי המקרר. השעה כבר היתה מאוחרת
והייתי צריך כבר לצאת לקניות. הפעם, כבר לא היה מי שיקשיב לי
וישמע על חיי העלובים. עברה שנה מאז שהתוודיתי בפני חברי
הקבוצה שאני מובטל ולבד והנה אני כבר בן 27, חיי בבית ההורים
ללא עתיד. כנראה שאני מחוץ לעולם ההישגי והתחרותי שבו אנו
חיים. אפשר לומר שאנחנו חיים בעולם מטורף שמעריך אותך על סמך
רמת ההישגיות שלך ואם אתה מובטל ולבד אתה שום דבר. אפילו
החברים שלי כבר לא מזמינים אותי לצאת איתם כי אדם דכאוני ולא
יוצלח והם כבר אנשים מצליחים, מבוססים עם בנות זוג. הייתי רוצה
לברוח מפה, לחיות בעולם שקט ונורמאלי שבו ירצו אותי ויקבלו
אותי כפי שאני, ולא רק בקבוצה תמורת תשלום.

כשעבדתי בחנות המתנות הרגשתי שאני שווה משהו, שיש לי כסף ושאני
לא צריך לבקש ולהתחנן בפני ההורים להביא לי כסף כדי לצאת
לקולנוע עם חברים. ועכשיו, אפילו להזמין אנשים אני לא יכול כי
ההורים שלי לא מרשים, הם רוצים שקט בבית ואני מפריע להם. רציתי
לחזור לעבוד בחנות המתנות, רציתי להרגיש שוב שאני שווה משהו.
באותו הרגע, הופיע על אדן החלון רק דבר אחד, וזה להציל את חנות
המתנות בפני פשיטת רגל. הייתי ממוקד במטרה, ממש כמו נמר שעורב
לטרף.

למחרת היום, מצאתי את עצמי עומד בסמוך לחנות המתנות שהיתה ריקה
מאדם. כנראה שלחנות כבר אין מה להציע וללקוחות אין סיבה להגיע.

"אני עומד בפני פשיטת רגל..." אמר לי מנהל החנות, וזאת לאחר
שראה אותי נכנס פנימה.
ניסיתי לעודד אותו ולומר לו שיהיה בסדר אך זה לא עוזר. נראה
היה שהשלים עם המצב.
חוסר האונים והייאוש שלו הזכיר לי את עצמי. גם אני חשתי שאין
לי מה להציע וגם אני נותרתי לבד.
לא ידעתי כיצד להיות ייחודי וכיצד לשים 'על אדן החלון' את כל
הדברים הטובים שבי.
הרגשתי שאני חייב לעזור לו ולמנוע ממנו לסגור את חנות המתנות
השכונתית שקיימת כבר הרבה שנים.

"אם אתה רוצה שהחנות שלך תמשיך לתפקד אתה צריך אופנוע!" אמרתי
בתקיפות.
"אופנוע?! אני נמצא בחובות ובטח שאין לי כסף לבשביל קנות
אופנוע..." ענה מנהל החנות, מופתע מזה שאני דורש ממנו לקנות
אופנוע.
"בשביל מה אני צריך אופנוע?" שאל בחוסר הבנה.
"בשביל לעשות משלוחים..." עניתי בהיסוס קל.
מנהל החנות החל לגחך. מבחינתו, שום דבר כבר לא ימנע את סגירת
החנות.
"אף אחד לא ירצה להזמין מתנה מבלי לראות אותה קודם..." אמר
באדישות, מנסה לשלול את הרעיון כבר מההתחלה.
"בשביל זה נקים אתר אינטרנט שיציג את כל המתנות שנמצאות
בחנות..." עניתי, מקווה שהפעם יבין שאני רציני בדבריי.
"אני לא יכול לשלם גם לך וגם לעובד שיעשה משלוחים!" אמר, מנסה
להוכיח לי שהרעיון שלי לא יציל את החנות שלו מפשיטת רגל.

הבנתי שכל מה שאגיד, לא ישכנע אותו. נראה היה כי הרעיון לא מצא
חן בעיניו, או שאולי בעצם הוא פוחד לקחת סיכונים. לכן, החלטתי
לנסות לשכנע אותו בפעם האחרונה לפני שאחזור לבית הוריי
ולדיכאון שמאפיין אותי. אהבתי מאוד את העבודה בחנות המתנות
השכונתית ולא רציתי שהיא תיסגר. למרות מאמציי, הוא התעקש לומר
לעצמי שהרעיון לא יצליח ושהלקוחות לא ירצו לקנות מתנות דרך
האינטרנט. נראה היה כי הייאוש וחוסר האונים גבר עליו, ממש כפי
שאני חשתי כאשר הייתי מובטל תקופה ארוכה.

"אני אקנה את האופנוע ואני יעשה לך את המשלוחים!" עניתי,
בהיסוס קל.
לפתע, שתקנו שנינו. איני יודע מה הוביל אותי לחשוב לרגע על
קניית אופנוע ועבודת שליחויות, אך הייתי חייב לגרום למנהל
החנות להאמין ברעיון שלי ולהחזיר אותי לעבודה. לבסוף, הביע
המנהל את נכונותו להקשיב לדבריי. לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי
לפרט על התוכנית העסקית שלי:
"אנשים רבים קונים מתנות להוריהם, לחבריהם, לאישה, לילדים
וכו'. עד כה, אנשים היו צריכים להגיע אל החנות כדי לבחור את
המתנה המתאימה ביותר. מהיום, יוכלו תושבי המקום לקבל שירות עד
הבית. כל אחד יוכל להכנס לאינטרנט ולצפות במגוון מתנות הנמצאות
בחנות. מתנות אלו, יוצגו באתר וכל אחד יוכל להתרשם ממבחר
המתנות העצום שיש לנו. ההזמנה המינימאלית תיהיה 50 ש"ח והשירות
יהיה עד הבית (בתוספת של 10 ש"ח על נסיעות...). שירות זה יחסוך
לאנשים להגיע במיוחד לחנות כדי לקנות מתנה. בנוסף, כל לקוח
יתבקש להשאיר מספר טלפוןפלאפון שבו הוא זמין וזאת כדי ליצור
קשר עם הלקוח כאשר יגיע המשלוח ובמקרה הצורך, לשמור על מתנת
ההפתעה, כאשר המתנה אמורה להינתן לאחד מדיירי הבית..."

סיימתי את דבריי בהתרגשות רבה. הרגשתי כיצד אנו מצילים את
החנות מפשיטת רגל וכיצד אנו משיבים מלחמה כנגד חנות המתנות
המתחרה שגונבת לנו את כל הלקוחות. הרגשתי שאנחנו יוצאים למלחמה
ושאנחנו ננצח! אנחנו ניהיה ייחודיים וחדשניים, אנחנו נוביל
למהפיכה בתחום המשלוחים!
דמיינתי את עצמי רוכב על אופנוע ומחלק מתנות לאנשים. יכלתי
להרגיש כיצד הרעיון מתממש וראיתי אותו ניצב בגאווה על אדן
החלון, אך לאחר מספר שניות החזיר אותי המנהל למציאות שלו ולפחד
שלו מלקיחת סיכונים.

"ומה יקרה אם הלקוח יתחרט ברגע האחרון או שלא יהיה מרוצה
מהמתנה שהזמין?..." שאל המנהל בספקנות.
"אל תדאג, אנחנו נמצא פיתרון לכל דבר!" עניתי, מנסה להחדיר בו
אמונה שהרעיון שלי יצליח.
במשך כל השבוע הייתי עסוק רק בדבר אחד, וזה להציל את החנות
מפשיטת רגל!
פתאום הרגשתי שיש משמעות לחיים שלי ושאני מועיל במשהו. שיתפתי
את הוריי ואת החברים שלי ברעיון, מנסה לשאוב מהם עידוד. מצאתי
את עצמי מדמיין כיצד אני מציל את חנות המתנות מסגירה וכיצד אני
מחזיר אליה את הלקוחות, ולא היה שם אפילו זכר למחשבות השליליות
שמתרוצצות במוחי.
על אדן החלון הופיעו לפתע מורה לנהיגה על אופנוע, מעצב אתרי
אינטרנט ואפילו רמי, בעל חנות המכולת.

עם רמי התייעצתי לגבי כדאיות הרעיון כיוון שהיה לו ניסיון
בעסקים. הוא שמח לראות אותי נמרץ במיוחד ולא כבוי. ביחד גיבשנו
רעיונות שרק הלכו והשתפרו. רמי נדלק על הרעיון כבר מההתחלה
ושאל אותי אם אוכל לעשות גם לו משלוחים בשכונה. כמובן שהסכמתי
כי רמי היה בשבילי חבר, והוא גם הבטיח לשלם לי סכום נאה.
הרגשתי שהרעיון שלי, שהיה עד לא מזמן מחשבה בלבד, מתחיל
להתגשם.
לאחר מספר חודשים מצאתי את עצמי עושה משלוחים לרמי, לפי מה
שאנשים מזמינים באינטרנט.
המבצעים של רמי, ניצבו להם על אדן החלון של האינטרנט והביאו
איתם לקוחות רבים ונלהבים.
במקביל, אתר האינטרנט של חנות המתנות השכונתית נפתח, וההצלחה
לא איחרה לבוא. אנשים נלהבים שילמו דרך האינטרנט או הטלפון על
מתנות ואני לא הצלחתי לעמוד בעומס. לקוחות שלא היו מרוצים
מהמתנות יכלו להחזירם לחנות בדרך הישנה שהיא לבקר בחנות, ללא
לחיצות בעכבר, ובכך נפתרו בעיות רבות שציפינו שיקרו.

באותו הזמן רמי שכר עוד אופנוענים כדי להוריד מעלי את הלחץ.
כאשר ראיתי את הפוטנציאל הגדול שברעיון החלטתי לקחת על עצמי גם
את תפקיד תחזוקת האתרים, תוך תיאום שוטף עם רמי ומנהל החנות
בדבר המבצעים החדשים שיעלו לאתרים. עבדתי שעות רבות כיוון שלא
היה לי משהו יותר טוב לעשות, והכסף זרם כמו מים. הרגשתי שהחיים
מחייכים אלי, אך עדיין נותרתי לבד. בחורות אף פעם לא הסתכלו
עלי וגם לא רצו להיות בקרבתי, ואם כן זה היה מתוך רחמים. תמיד
חשבתי שאם יהיה לי כסף אז יהיה לי יותר סיכויים להכיר מישהי,
אך זה לא קרה.

עכשיו היה לי כסף לצאת ולבלות, אך כשאתה לבד אתה מעדיף להישאר
בבית. אתה מעדיף להתמקד בדברים שאתה טוב בהם כמו כתיבה, בישול,
ועכשיו גם עבודה. הסתכלתי שוב על דף הנייר שבו כתבתי את כל
המחשבות שמתרוצצות לי בראש: "אני לא יוצלח", "אני לוזר", "אני
מתוסכל ומיואש מהחיים", "החיים שלי משעממים", "אין בי רצון
לעשות שום דבר", "בטח אנשים מרחמים עלי", "שום דבר לא מרגש
אותי". חשבתי לעצמי, האם אני מרגיש כך? האם אני עדיין לוזר?
כנראה שכן.

עברה לה שוב עוד שנה ואני כבר בן 28. על דף הנייר כבר רשומים
להם תכונות חיוביות רבות, לצד השליליות. אבל עדיין נותרתי לבד.
כנראה שאני לא אטרקציה לנשים על פני העולם הזה, כנראה שאני אדם
רגיל ולא מעניין. ההורים כבר לחוצים שאמצא כלה ואני, אפילו
חברה לא הייתה לי. את רמי אני עדיין פוגש בעסק, את יוליה פגשתי
באחד הפעמים שעשיתי שליחויות. יש לה כבר ילד ונראה שהיא
מאושרת. איני יודע מה עלה בגורלם של יתר חברי הקבוצה, אך אני
יודע שאני צריך לחיות את חיי ולא להסתכל על אנשים אחרים
שמאושרים יותר ממני.  

הדייטים שלי היו זוועה. מצאתי את עצמי יושב שוב ושוב מול
בחורות, באווירה של ראיון עבודה.
הן מספרות לי על העבר שלהן, על ההווה ועל תכנון העתיד, ואני
תמיד חשבתי בתמימות שמספיק לחיות את ההווה כי העתיד אינו ידוע.
"במה אתה עובד?" הן היו שואלות אותי. "בשליחויות ובניהול אתרי
אינטרנט" עניתי. הן היו מעקמות את הפרצוף או מופתעות מזה שאני
שליח בחנות מתנות.
בעידן של היום אתה צריך להיות מינימום מנהל בכדי שמישהי בכלל
תסתכל עליך. היום אנשים מסתכלים על מה עשית בחיים ולא על מי
שאתה. אני יודע שאם מישהי הייתה איתי, היא הייתה מאושרת. אני
מנסה לשכנע את עצמי שזה הפסד של כל הנשים שמסתלקות ברגע שהן
רואות אותי, כאילו שהגעתי מהג'ונגל והן חיות בעולם האמיתי, אבל
גם העיר היא ג'ונגל אחד גדול, כך שאני לא שונה מהן. הייתי בא
לדייטים בלבוש נאה, מסודר, מנסה לעשות רושם. לא חייתי בג'ונגל
וגם לא במערב הפרוע. גדלתי והתחנכתי באותו מקום שהן גדלו, אבל
הן כבר עם תואר ואני שליח בחנות מתנות. עכשיו כבר בכלל הייתי
מבולבל, כיוון שאיני עונה לדרישות שלהן, גם כשהייתי מובטל וגם
לאחר שאני עובד ומרוויח הרבה כסף.

לאחר הסיפור האופטימי הראשון שכתבתי על מוכר הפרחים חזרתי
לכתוב על סיפורי בדידות. הדיכאון חזר אלי, כיוון שגם אחרי שהיה
לי כסף אף אחת לא רצתה אותי, הרי זה מה שבחורה מחפשת, לא?
באותו הזמן חבר שלי התחתן. הייתה שמחה רבה וכולם חגגו. באמת
ששמחתי בשבילם, אך זה הזכיר לי שאני והוא רחוקים שנות דור.
חשבתי לברוח מכאן, לחפש את עצמי במקום אחר אבל זה לא יעזור.  
אפילו מנהל חנות המתנות אמר לי שאני צריך קצת חופש ולהנות
בחיים, אחרי שאני עובד אצלו כבר זמן רב אבל לא יכולתי לעזוב את
החנות, אפילו למעט זמן. כאשר המנהל היה בחופש, הייתי ממלא את
מקומו ומפקח על העובדים בחנות. עכשיו הוא מציע לי לצאת לחופשה
קצרה אבל מה יעזור לי חופשה? מה אני יעשה בה? האם אני מפספס פה
משהו? האם אני לא מבין מה קורה סביבי? באיזה חופשה אני צריך
להיות?

'על אדן החלון' תמיד ראיתי אותי נופש בעולם עם מישהי שאני אוהב
ושאוהבת אותי. נולדים לנו ילדים ואנחנו חיים באושר ועושר אבל
זה לא קרה כיוון ש'על אדן החלון' היו אותן מחשבות שליליות, אשר
הסתירו את אהובת ליבי ואת הילדים. בשורות הראשונות ניצבים להם
סכומי כסף נכבדים, אך זה לא מה שעניין אותי כרגע. רציתי יותר
מכל להכיר מישהי אבל ככל שציפיתי, ככל שקיוויתי ככה התאכזבתי,
כיוון ששום דבר לא קורה בחיים שלי.

החברים שלי מתקדמים בעבודה, מקימים משפחה, ואני נשאר לבד. אתם
בטח שואלים את עצמכם איך אני חי. אני יכול לומר לכם שאצלי הכל
כרגיל. כלומר, המצב נהיה רע מיום ליום ואיני רואה בכלל שיש
בכלל תקווה. נמאס לי מהמצב שבו אני נמצא ואיני רוצה שאנשים
יקראו לי "הלוזר הנצחי". הדייטים שלי זוועה, ואני אף פעם לא
עומד בסטנדרטים המתאימים...

על מצבי העגום התביישתי לספר ולבשתי מסיכה שהכל בסדר. סיפרתי
לאנשים רבים שאני עובד בחנות מתנות וששאלו אותי מה עם בחורה,
אמרתי שזה יגיע אחרי שאני יעשה איזה תואר, או אגיע לתפקיד של
מנהל. אבל על מי אני עובד בכלל!? גם כשאני אהיה דוקטור או
מנהל, עדיין לא בטוח אהיה מתאים לסטנדרטים הגבוהים שהן תמיד
מציבות. מה אני מפספס פה? מה הן מחפשות? הן לא רוצות גבר נחמד,
אוהב, מתחשב, מבוסס? הן מחפשות את האביר על הסוס הלבן שמת כבר
באמצע הדרך? מסביבי, היו אוסף של אנשים זרים שביומיום לא הייתי
מעז לספר להם על הקושי שלי בחיים. בעצם, אני יודע מה הם עשו
שם. הם באו בשביל הכסף והם לא ילכו לשום מקום, הם לא יעזבו
אותי. הם ישמעו על כל "הדברים" שנמצאים אצלי על אדן החלון.

כפי שאתם רואים מצאתי את עצמי שוב בקבוצת תמיכה תמורת תשלום.
הפעם, אני כבר לא צריך לשגע את החברים שלי בנוגע למצבי ועכשיו
אני כבר לא צריך לשמוע יותר את מה שהם אומרים לי כל הזמן: "אל
תדאג, יהיה בסדר.. דברים בסוף מסתדרים...". עם מילות עידוד
כאלה, אני אחכה עד לקבר.
גם כאשר אמרו לי שאם אקנה מכונית יפה, אני אשיג בחורות זה לא
קרה. גם כאשר אמרו לי ללבוש בגדים אופנתיים זה לא קרה. האם אני
מפספס כאן משהו?

חברי הקבוצה היו סוג של פסיכולוג בשבילי, ואפילו קיבלתי כסף
בשביל להיות שם, לא שזה מה שהיה חסר לי באותו הרגע. בניגוד
לקבוצה הראשונה שבה הייתי מבויש, בקבוצה הנוכחית רציתי לקבל רק
תשובה אחת: מה נשים רוצות!? רציתי לדעת למה אני לא אטרקטיבי
בשבילן ומה עשיתי לא בסדר כל השנים הללו. המשפטים שחזרו על
עצמן היו "אף אחת לא רוצה מישהו שהוא בדיכאון", "נשים מחפשות
כסף", "נשים מחפשות מישהו עם בטחון עצמי", "כדי להיות עם מישהי
צריך ליזום דברים", "כשפוגשים מישהי צריך לעשות עליה רושם טוב
כבר מההתחלה"... מילים אלו היו מופשטות מבחינתי. לא ידעתי מה
צריך לעשות כדי שיהיה לי ביטחון עצמי,  כיצד ליזום דברים, לא
ידעתי אם אני עושה רושם טוב או לא, ובעצם לא היה לי מה לשים
'על אדן החלון'. עכשיו הייתי צריך להיות כאן חצי שנה לפחות,
לשמוע את סבלם של אחרים, אבל אהבתי להיות בקבוצה, והאנשים היו
נורא נחמדים וסבלנים אלי.

לפעמים אני מרגיש שאני חי בעולם שהוא גן עדן אך גם גיהינום.
מידי יום אני רואה נשים רבות, מסתובבות בכל מקום, ממש כמו גן
עדן. הן תמיד יהיו שם אך איני יכול לעשות דבר בקשר לכך, רק
לצפות בהן. ומכל מיליארדי הנשים בכדור הארץ, אפילו אחת אני לא
מכיר. אפשר לומר שזה סוג של גיהינום עלי אדמות...

ביום שגרתי אחד, בעודי מבצע שליחויות של מתנות ברחבי העיר,
הגעתי לביתה של דנה. הסתכלתי עליה, קצת מבולבל. את דנה אני
רגיל לראות בקבוצת התמיכה ולא בחיים האמיתיים. היא חייכה אלי
ולא נראתה כל-כך מופתעת. הסתכלתי עליה ואמרתי לה שהיא צריכה
לחתום על הטופס על זה שהיא קיבלה ממני את המתנה. היא הודתה לי
ואמרתי לה שנפגש כמו בכל שבוע, בקבוצת התמיכה.

"יובל, חכה!" צעקה בזמן שאני יורד במדרגות.
"מה קרה?" שאלתי, בפליאה.
"תחזור, אני רוצה להגיד לך משהו" ענתה.
"מה העניין? יש לי עוד הרבה לקוחות היום". אמרתי, בחוסר
סובלנות.
עליתי חזרה לביתה, לא מבין מה היא רוצה ממני. הרי אנחנו גם ככה
נפגשים בקבוצת התמיכה...
"אני רק רוצה להגיד לך שאתה הבן-אדם הכי אמיתי שהכרתי. אתה אדם
שונה מיתר הבחורים שאני מכירה שמנסים רק להרשים אותי כל הזמן.
יש בך משהו מיוחד, ואתה אפילו כותב סיפורים ומפרסם אותם
באינטרנט. אני קראתי כמה מהם והצלחת לרגש אותי, אפילו גרמת לי
לבכות!" אמרה בהתרגשות רבה. ואני, שוב נשארתי עם האדישות שלי,
לא מבין למה היה לה חשוב לומר לי את זה עכשיו ולא בזמן הפגישה
השבועית. לא ידעתי מה אני צריך לומר במצב כזה, כיוון שאף פעם
לא הייתי בסיטואציה שבה מישהי אומרת שאני מיוחד ואמיתי,
ושריגשתי אותה, והיא אפילו התכוונה לזה.
לאחר מספר דקות של מבוכה הציעה לי דנה לי לשתות משהו, לפני
שאמשיך בעבודה. נכנסתי לביתה שהיה ממש מסודר ומרוהט. בכל הבית
היו פסלים בצורות ובגדלים שונים, קשה היה שלא לשים לב אליהם.

"פסלים יפים..." אמרתי.
"תודה, אני עיצבתי אותן". ענתה.
"באמת? זה באמת יפה!". אמרתי, מתרשם מיצירותיה.
"כן... אני אומנית..." ענתה, בחיוך מבויש.
לאחר מספר דקות אמרתי לה שאני חייב לחזור לעבודה, כיוון
שהלקוחות מחכים למתנות שלהם.
אמרתי לה שנפגש כבר בקבוצה, והלכתי.
באותו היום הייתי מבולבל נורא ולא הבנתי מה היא רוצה ממני ולמה
להזמין אותי רק בשביל לומר לי שאני בן-אדם אמיתי ומיוחד. את זה
אני כבר יודע אבל זה אמור לעזור לי במשהו? וגם ככה היא לא
הזמינה אותי לצאת איתה אז העיכוב הזה היה מיותר!  

"מה אתה דפוק?! מה אתה תמים?! ברור שהיא רוצה אותך!" נזף בי
אלי, חברי הטוב.
"אבל איך אני אמור לדעת?" עניתי בחוסר הבנה.
"אתה כבר בן 28 ואם לא תיקח את עצמך בידיים שום דבר לא יעזור
לך!" אמר בתקיפות.
הופתעתי לשמוע את אלי מדבר אלי ככה. בדרך כלל הוא היה אומר לי
את המשפטים הרגילים של יהיה בסדר אך הפעם נראה שהוא ממש התעצבן
אלי וניסה להוציא אותי מהאדישות שמאפיינת אותי.
"אז מה אני צריך לעשות?" שאלתי בפליאה.
"להתנהג כמו בן-אדם בן 28, מבוסס, מוכשר בתחומיו, שמתנהג בצורה
קצת יותר בוגרת.... ומזה בכלל כל הקבוצות המוזרות האלה שאתה
נמצא בהם?!" שאל בחוסר הבנה.
"זה קבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים בקשיים בחיים שלהם..." עניתי,
מהוסס מעט.
"אתה לא צריך את כל החרא הזה ותפסיק ללכת למקומות כאלה שרק
מרחמים שם אחד על השני. תתחיל לחיות במקום לבזבז את הזמן שלך
על דיבורים שלא יובילו אותך לשום מקום!" אמר בכעס.
"אתה חושב שאני צריך לשאול אותה אם היא רוצה לצאת איתי?"
שאלתי.
"כמובן! ואפילו רצוי שתעשה את זה כבר בפגישה הבאה שלך איתה, כי
אם לא, אתה תמשיך לבכות ששום דבר לא קורה בחיים שלך!" ענה.

הגיע יום חמישי שוב מצאתי את עצמי בקבוצת התמיכה, מעביר
שעתיים. היא הייתה שם, מחייכת אלי.
כאשר הסתיימה הפגישה היה זה רגע גורלי מבחינתי. ידעתי שאין דרך
חזרה ושאני צריך להזמין אותה לצאת איתי, דבר שלא עשיתי כבר 28
שנה. ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לומר לה משהו.

"מה אתה רוצה לומר לי"? שאלה.
"את רוצה.. מממ...  אולי...  לצאת מתישהו? לאיזה סרט.. או
לאיזו מסעדה...?". שאלתי, מכווץ כולי.
"בכיף..." ענתה, מחייכת אלי.
"טוב אני יאסוף אותך מחר בערב, סבבה?" אמרתי, מצפה לתשובה
חיובית.
"בכיף..." ענתה, שוב מחייכת אלי.
"טוב... אז קבענו!" עניתי בשמחה רבה.

בדרך חזרה הביתה התרגשתי נורא, אבל ידעתי שאסור לי לפשל. הפעם
קבעתי דייט עם בחורה שרוצה אותי ולמען האמת, גם אני מעוניין
להכיר אותה ולרצות להיות איתה. ביום שישי בערב מצאתי את עצמי
יושב איתה בסרט קולנוע ולאחר מספר שעות היא כבר הייתה אצלי
בדירה. שאלתי אותה אם היא רוצה שאבשל לנו ארוחה והיא הסכימה.
אמנם לא היו לי פסלים בבית אך לפחות היה זה הבית שלי ולא בית
ההורים, ששם אפילו להזמין אנשים אני לא יכול. היא הסתכלה אלי,
ניסתה להתקרב אלי בזמן שאני בהכנות לארוחת ערב חגיגית במיוחד.

"מה יש לך!?" אמרתי לי לפתע.
"מה הבעיה? אני מבשל לנו ארוחה...". עניתי באדישות.
"למה אתה אדיש כל-כך אלי?" אמרה בכעס.
"מממ... לא יודע...". עניתי. פחדתי שוב לפשל,  פחדתי להגיד
משהו או לעשות משהו שימנע את הסיכוי שלי להיות איתה, ובגלל זה
לא עשיתי דבר. לאחר מספר דקות של שתיקה, גם דנה החלה להתעצבן
עלי.
"אתה פחדן, זה מה שאתה!!! אתה מספר לכולנו שרע לך בחיים ושאף
אחת לא רוצה אותך, ושאתה מפשל כל הזמן ... כשהיינו באולם
קולנוע סיפרת לי על הקבוצה הקודמת שלך, על חבר שלך שהתחתן, על
חנות המתנות שהצלת מפשיטת רגל, על הניסיון שיש לך במכירות ועל
זה שיש לך הרבה כסף, סיפרת לי גם שאתה יודע לבשל ואפילו אמרת
לי שגרת תקופה בבית ועזרת בניקיון וסידור הבית. נראה שאתה מנסה
להרשים אותי, אבל רציתי להיפגש איתך בגלל מי שאתה ולא בגלל שיש
לך ניסיון במכירות או שאתה יודע לבשל..." אמרה.
שתקתי. לא ידעתי מה לענות. הרי אלו היו הדברים שנמצאים 'על אדן
החלון', אלו היו ההישגים שלי, הזיכרונות שלי.  
"מה אתה רוצה ממני!?" שאלה אותי. נראה היה כי היא מאוכזבת ממני
ולמרות שרציתי אותה לא רציתי לפשל. לא רציתי להסתכל על דף
המחשבות ולראות שאני באמת לא יוצלח, לוזר, מתוסכל ומיואש. הרי,
אם אני אפשל הפעם, אז הרסתי את הסיכוי הבודד שלי להיות עם
מישהי שלא תסנן אותי כבר מההתחלה,
אבל באמת שלא ידעתי מה לעשות ואיך לומר לה מה שאני מרגיש
כלפיה.
"לא יודע.. נראה מה יהיה...". עניתי בהיסוס.
באותו הרגע לדנה נמאס. היא אמרה לי שהיא הולכת, שאני אדיש אליה
ושהיא לא רוצה לבזבז את הזמן שלה. היא לקחה את התיק שלה והלכה
לכיוון דלת הכניסה. לפתע הרגשתי שאני שוב מפשל, ושאני הורס את
ההזדמנות שלי באמת להכיר מישהי.

"דנה, חכי!" צעקתי בזמן שהיא יורדת במדרגות.
"מה אתה רוצה!?" שאלה בכעס
"תחזרי, אני רוצה להגיד לך משהו" עניתי.
דנה חזרה, וחיכתה לשמוע מה אני רוצה לומר לה.
"דנה, אני יודע שאני פחדן, אבל אני רוצה אותך! ואני רוצה שנהיה
ביחד!" אמרתי בהתרגשות רבה.
מאז אנחנו ביחד ואפילו עברנו לגור יחד. זה פשוט קרה, הרגע
שחשבתי שלא יגיע לעולם הגיע. אני לא יודע אם נחייה באושר ועושר
אבל דבר אחד בטוח, אני כבר לא חושב על קבוצת התמיכה הבאה.
הימים עוברים וחולפים להם אבל התמונה שלי ושל דנה ניצבת לה
איתנה על אדן החלון, ולא רק בדמיון שלי אלא גם על אדן החלון של
פתח ביתנו. האא כן, רגע וגם הפסלים החדשים של דנה...

אז זהו, כאן הסיפור שלי נגמר. מעכשיו זה כבר לא יהיה כל כך
מעניין... אישה, ילדים אתם יודעים, הדברים רגילים... אבל רק
שתדעו שמה שאתם חושבים ומה שאתם מרגישים משפיע על המציאות
שלכם.
האנשים מסביבכם יכולים לראות את מה שנמצא אצלכם 'על אדן
החלון', ממש כמו שמוכר בחנות מציב דברים על אדן החלון. לכן,
תראו את הטוב שבכם ואת הייחודיות שלכם, כדי שאנשים ירצו להכיר
אתכם
ולרצות להיות בקרבכם, במקום לעבור לחנות אחרת. מקווה שנהניתם,
וגם אם לא אני שמח שהקשבתם לכל הצרות שלי, יאללה ביי ...