[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
סיפורה של שרה - חלק שני

יום קייצי חם ולח זימן לרות וליעל הזדמנות נאותה, לקחת איתן את
שרה, אל אכסדרת בית המלון, שם הסבו איתה באחת הפינות המבודדות.
דרשו בתוקף להציב טריז רחב בינן לבין יתרת האולם רחב הידיים,
ולהחיל עבורן מתחם שקט ומבודד.
שולחן עגול גדול הקף הוצב בתווך ועליו תקרובת משובבת נפש בחום
הקיץ. רות שחשה במצוקת האורחת רמת המעלה מול מתקפת התקשורת,
המציצנות והשאלות הנוקבות שדרשו לשאול חבריה מהחוג לתנ"ך,
החליטה בעצה אחת עמנו למלט אותה למקום שקט ורגוע, שם יוכלו
לשמוע לראשונה את דבריה, בלא מורא קהל המונים.
ארוחת הבוקר הדשנה, האווירה הרגועה והמבודדת, אלה היו אמורים
לשרת מטרה אחת, להרגיע ולהשרות אווירה אמינה ונינוחה ככל
הניתן, שתאפשר לשיחה להתפתח, ולהשיג אמון ורוגע כדי כך שהאורחת
המבוהלת והמבועתת מהלם המודרנה, תוכל לקיים את הראיון הזה
ולספר את סיפורה בלא מורא וללא לחץ, ולהגיע לכמה שיותר פרטים
מחייה.
אכן, כך היה. באיטיות נבנה בטחונה בשתי הנשים שאיתה, ופחד הקהל
הוקל מעליה. המקום הסגור יחסית, האינטימיות הנשית, תחושת הביחד
שהחלה להבנות ביניהן, חברות בלא תנאי, הן שאפשרו לסיפור לצאת
לאור. תחילה בחשש רב, שרה חשה עצמה עצורה ונבוכה. אולם בהמשך
שחה להן על המוצאות אותה עם אברהם בעלה, מיום נישואיהם, מאז
שעזבו את ביתם בחרן, כשהסיפור צובר חיים ותאוצה, ותופס כיוונים
מפתיעים כל כך, שלדעתה של רות, כך לא יכול היה להתפרסם בתורה,
אף לא בציבור, במתכונת ששמעו אותו מפיה.
ספר בראשית היה מונח על ברכיה של רות, אף שהטיבה להכיר את
הפרשה לעומקה. היא פתחה אותו בתחילתו של פרק יב', אולם הסיפור
היה מורכב הרבה יותר.
התנ"ך, כך סיפרה רות מאוחר יותר, התמקד יותר בגיבור הראשי, הוא
אברהם, שבאותו זמן נקרא עדיין "אברם" ושרה הייתה אז "שרי".
"הייתי עדיין נערה צעירה, כשנמסרתי להיות אשתו של אברם", החל
סיפורה של שרה. "נחשבתי לאישה יפה במיוחד, והייתי בת למשפחה
מיוחסת. תרח, אביו של אברם, ואגלה לכם סוד גדול - היה גם אבי
שלי. הוא ביקש את ידי עבור בנו - אחי הבכור שלא מאימי - אברם,
שהתעתד להיות שייך גדול, וכבר נודע בכמה וכמה שיגיונות גדלות
שאפיינו אותו".
"קצת פחדתי ממנו בתחילה", המשיכה שרה, "הוא היה מבוגר ממני
בעשר שנים, אולם הוא התגלה כאיש טוב ומטיב, מזגו נוח בדרך כלל,
כל עוד אין לו איזה שיג ושיח אם חבר דמיוני שהמציא לעצמו".
"חבר דמיוני?" תהתה יעל, "למה את מתכוונת שרה?"
רות צחקה. היא הבינה. קלטה מיד. "שרה מתכוונת לזה שאברהם החל
מדבר עם אלוהים", השיבה.
"נכון" אישרה שרה. "החבר הדמיוני הזה די שיגע לו את השכל. פעם
דרש ממנו לשבור את כל פסליהם של אלילי עמי הארץ, ופעם הורה לו
לעזוב הכל ולברוח מהארץ. אני סבורה שהיה זה כדי להימלט מזעמם,
למרות שאברם משוכנע לגמרי שהחבר ההוא שלו, מסוגל לטפל בכל בעיה
ולהציל אותו בכל מצב".
"אז עזבנו את הכל. אברם החליט שהולכים, וכולם, כל החמולה, כולל
את הבן דוד השיכור ההוא - לוט, עם אשתו ובנותיו הנפקניות,
יצאנו לדרך, ואף אחד לא ידע לאן. רק אברם דיבר לפעמים עם החבר
שלו, שהנחה אותו ללכת בכיוון כללי מערבה, ונראה לאן נגיע.
"בת כמה שנים היית אז?", התעניינה רות. היא עוד זכרה היטב את
שאלת הגילים המופלגים עד בלי די, עליהם מספר התנ"ך, אליהם
נדרשנו במסע הקודם שלנו, אל תקופת מגדל בבל.
"אני לא כל כך יודעת לומר לכן", כך שרה. "עניין הגיל מופיע
הרבה פעמים. לפי החשבון שלי, הייתי כבת חמש עשרה או פחות
כשנישאתי לאברם, ועד שיצאנו לדרך לא עברו שנים רבות. עדיין
הייתי צעירה, יפה ומאד מושכת. רבים בארץ הזו, שהגענו אליה, רצו
אותי. היה אבימלך מלך גרר, היה גם פרעה במצרים, לשם ירדנו בעת
הרעב הגדול".
"אבל כתוב שאברהם היה כבן שבעים וחמש שנים בצאתו מחרן", מחתה
יעל.
רות שלחה בה מבט תמוה. "יעל יקירתי, את מפתיעה אותי. ברכות
האקדמיה שלוחות לך."
"נו, גם אני עוד זוכרת משהו. לא מזמן שמעתי איזו הרצאה ברדיו
בעניין הזה, ואני זוכרת שזה נשמע לי לא כל כך מהימן", השיבה
רעייתי שתחייה.
"שבעים וחמש שנה? אני לא יודעת מי זה שספר, אבל כנראה שבשיעורי
החשבון בבית הספר, הוא שיחק בחוץ בחמש אבנים", צחקה שרה. "אבל
אברם צריך היה להיות שייך נכבד בעיניי כל, ובתור שכזה, מן הסתם
צריך היה להופיע בציבור עם תג גיל של זקן. כך אני מבינה את זה.
אז אולי מישהו בדה את שבעים וחמש השנים, אבל תאמינו לי, ואתן
רואות אותי ממש לפני עיניכן. מהו גילי לדעתכן? עד היום עוד
אינני בת חמישים. אני לא בטוחה שאברם כבר עבר את החמישים
שלו".
רות הנהנה בראשה לאות הסכמה. האנשים באותו הזמן, שחיו בתנאים
כל כך קשים, לא האריכו ימים. זהו ידע אנתרופולוגי מוכר ומוסכם.
בגיל חמישים שנה כבר היו כבלויי סחבות, זקנים מופלגים. בני
השלושים וחמש כבר נחשבו לזקני השבט. אבל סופרי התנ"ך ראו צורך
לעצמם לספר על גילים של מאות שנים, כדבר נורמלי ומובן לכל. מה
לעשות? רק שאימות לדבר, מעולם לא נמצא.
"אינני יודעת מה כתוב ומי כתב זאת", המשיכה שרה בסיפורה, "אני
מכל מקום הייתי גורמת לכמה וכמה נכבדים, לשלוח אלי מבטי ערגה
ברורים כל כך, עד שאברם נכנס לחרדה כתיש צעיר".
"-תשמעי אישה-, כך היה פונה אלי כשהיה נמצא בלחץ. בארץ הזאת יש
מנהיגים ומלכים שלא יהססו לרצוח אותי כדי לקחת אותך. בואי
ונסכים לספר שאת אחותי, מה שאכן נכון הוא, וכך אולי יניחו לי,
אפילו אם ייקחו אותך. זה ממש התאים לו, לפחדן הזה".
שרה נשמעה כועסת מאד כשסיפרה על הסידור ההזוי הזה. אני הרי
אישתו. מה הוא משתפן? יש לו צבא לא קטן. הוא שייך מכובד. הוא
כבר יצא למלחמות קשות ומסוכנות הרבה יותר, מסיבות פחותות
להחריד, מאשר להבטיח את כבוד אשתו ושלומה.
תלונה חריפה עלתה מגרונה של שרה, ופניה הסמיקו בכעס. "האם
הגברים שלכן גם כן ימכרו אתכן כך בקלות, כאילו אתן אחיותיהם,
רק כדי להציל את עורם? אבל אני נאלצתי לסתום ולהסכים. אני רק
אישה, ואברם הוא שייך גדול ועשיר. התמונה ברורה?"
שתיקה של מבוכה ירדה על הפינה המבודדת שבאכסדרת בית המלון. אין
ספק. זו התנהגות שאיננה נאותה ואיננה אתית ואברהם איננו מצטייר
כדמות הרואית כל עיקר, כפי שהתורה מתאמצת לעשות ממנו, חשבה
רות, ויעל נהייתה מהורהרת ומרוחקת.
רות צלצלה אל המזנון והזמינה שתייה חמה וקרה. דרוש לצנן מעט את
רוחה הנסערת של האורחת. כל שתייה שהיא, מיץ פירות, משהו מתוק
ועסיסי, בתוספת גלידה אולי, עוגת גבינה? שטרודל לריכוך
האווירה.
שרה שמחה כל כך על הכיבוד שהובא והונח על שולחנן. התקרובת
הייתה בבחינת משהו חדש ובלתי מוכר לה, והמטעמים נעמו לחיכה
מאד. היא נרגעה והתרצתה. הבינה ששתי חברותיה החדשות ממתינות
למוצא פיה והמשיכה בסיפורה ברצון.
"אני חושבת שהפעם הראשונה שבה נמכרתי ככה תמורת חיי בעלי,
הייתה כשירדנו מצריימה. היה אז רעב גדול, ובמצרים ניתן היה
להשיג מזון די הצורך למחייה. לא היו לנו בעיות של כסף כמובן.
כבר אז היה אברם עשיר למדי. אבל הוא חשש לחייו ואני הייתי
המחיר. - 'תגידי שאת אחותי שרי' - דרש ממני. אז אמרתי. את
האישה אין שואלים לדעתה. אומרים לה והיא חייבת לומר אמן".
"באו שליחי פרעה, שמעו שהאישה הכי יפה במצריים - אני - רק
אחות, אז זה בסדר. לקחו אותי ועשו ממני שפחת מין. הייתי
לפילגשו של פרעה ושל כל משרתיו הקרובים. תוך זמן קצר דבקה בי
מחלה קשה, מחלה שהמשיכה ועברה ממאהב אחד לשני בשרשרת, עד שקרא
פרעה לאברם והחזיר אותי אחר כבוד".
"הוא חקר ומצא, שאני לא רק אחות לאברם, אלא גם אשתו, ומיד פסקו
כל החכמים שהמחלה שנדבקתי בה והדבקתי את כל בני חצרו של פרעה,
אינה אלא עונש חמור מאת החבר הדמיוני של אברם, ועל כן, וכדי
לכפר על עוונם, על שהפכו אותי לשפחת מין, שילמו לאברם הון עתק.
אם היה עשיר גדול עוד קודם, כעת כבר היה כבד בצאן ובקר, בכסף
וזהב".
"ואני", הוסיפה שרה לומר, "אני נשאתי את מחלתי איתי, מחוללת
ונאנסת, וכעת דחויה כבר גם בידי בעלי, שלא יכול היה לסבול
בדעתו לשכב עם אישתו המחוללת ולא את הסיכון להידבק אף הוא
במחלה".
"מה אספר לכן גבירותיי" המשיכה, "סבל רב סבלתי משך שנים. כל
אותו הזמן לא העיז ולא בא עלי בעלי המהולל. השייך הנכבד
והעשיר, אברם שלי, רק היה יוצא ומדבר כמעט כל יום עם החבר
הדמיוני הזה שלו, ואותי השאיר תמיד באוהל, לבכות על מר
גורלי".
"היו לנו גם ימים קשים אז. כמובן, כשאתה דואג לבן דוד השיכור
שלך יותר מאשר לאשתך, זו שעתידה להעמיד לך צאצאים יורשים לכל
המטען האדיר שצברת, אז אתה מסתבך על ימין ועל שמאל".
"היו בעיות קשות עם לוט", המשיכה שרה בסיפורה. "הרועים שלו
תמיד רבו עם הרועים שלנו, עד שאברם כבר היה מוכרח להתערב, והם
החליטו לעשות הפרדת כוחות, ולוט על כל הכבודה שלו, ירד לסדום.
אלא מה, מלחמה אזורית התחוללה שם, ולוט נשבה עם כל משפחתו
ורכושו".
"לזה כבר  לא יכול אברם להסכים. מייד התייעץ עם חברו הדמיוני,
גייס את צבאו ויצא למרדף". פניה התכרכמו מעט. "על כבודי הוא לא
נלחם ככה, אבל בשביל השיכור ההוא ובנותיו המטורפות ואשתו
המטורללת, זה בסדר. אז הוא לקח צד במלחמה, כפי שיעץ לו החבר
ההוא שאינו עוזב אותו לרגע, והציל ושחרר את לוט ובני ביתו. לא
שמעתי שהוא - לוט, למד לקח ופנה לחיות במקום חביב יותר
מסדום".
שרה לקחה לעצמה לגימה קרירה מהצוף שבקנקן, והחיוך שעלה על
שפתיה העיד עד כמה היא נהנית מטעמו המשובח של המשקה. טעמה
מאשכול הענבים, ונתנה מבט חטוף אל הפירות האחרים שלפניה. יעל
הגישה לפניה את הטעימים שבין הפירות, דובדבנים שחורים גדולים
ועסיסיים, והייתה מאושרת על כל אנקת עונג ושביעות רצון שיצאה
מפי האורחת.
הסיפור עמד רק בתחילתו, מדהים ומרתק. כל שלושת הנשים ידעו שלא
יזוזו ממקומן בטרם יסופר המשכו.
"אחרי הפרשה ההיא עם לוט, עברנו להתגורר במקום הקרוי "גרר"
שבנגב. מקום חביב על אברם, שאוהב הוא את המדבר והשקט שבו."
"ואז שוב, בפעם השניה החליט אברם למכור אותי וגופי למען
בטחונו. הפעם למלך גרר. כמו בפעם הקודמת במצרים, באו עבדיו של
אבימלך - מלך גרר, הבינו שאני בסך הכל האחות היפה, שכולם
חושקים בה, וששמעה יצא למרחוק כיפה בנשים, וגררו אותי אל הגרר
הזה בלי בושה, כאילו הייתי משרתת, שפחה כנענית חסרת זכויות."
"אני חושבת שהמחלה עדיין קיננה בגופי, כי תוך זמן קצר נזעק
אבימלך, שלח את מרגליו לחקור אודותיי, ועוד כמה ימים והוחזרתי
אחר כבוד הביתה. ואברם, הוא שוב התעשר מהתרגיל הזה. ממש מבריק.
אני נאנסת והוא מרוויח. אני נמכרת  להרמון נשי המלך ועבדיו,
והוא מתעשר ומתעשר. איך מכנים אצלכם אדם שעושה כן?"
יעל הרימה עיניה אל רות, ואחר כך אל שרה, והיא נבוכה בעליל.
"סרסור?" הציעה.
"אכן", השיבה שרה,  "הוא סירסר בגופי והתעשר. פעמיים".
רות חשבה להפסיק כאן את שטף סיפורה של שרה, שהיה קשה מאד
ומפתיע. היא חששה שהאורחת שלנו תיכנס למצב של פוסט טראומה, אבל
שרה חפצה דווקא להמשיך. היה לה באמתחתה גם סיפור נקמה מתוקה.
"עברו עלי עוד שנים של בדידות קשה, בהן התייחס אלי בעלי בשיא
העדנה והחיבה, כבעל אוהב ממש, אולם לא העז לעלות על יצועי. זה
לא. אני הייתי מחוללת. השייך הנכבד לא יעלה כזאת בדעתו, וגם
פחד עדיין מהמחלה, פחד רב".
"אבל את רופאה גדולה כל כך רות," אמרה, "אולי את יודעת משהו על
המחלה הזו?"
רות הנהנה בראשה לחיוב. "אכן יקירתי, אני יכולה להעלות בדעתי
איזו מחלה היא זו. למעשה, כשנחזור אל המחלקה שלי, אוכל לבדוק
אותך ולתת לך טיפול מתאים, שיחסל את המחלה. מזלו של אברהם הוא
שלא עלה על יצועך, אחרת היה נדבק בה בלא ספק. בגברים פוגעת
המחלה הזו ביתר שאת."
"שלא תחשבי שכל זה עבר לו בשלום רות", המשיכה שרה. "נקמתי את
נקמתי בדרכים שונות".
היא חדלה. נדרש לה מעט זמן, ומשקה עסיסי קר ומתוק היווה תרופה
טובה לסערת הרגשות שהתפתחה תוך שהיא מספרת את סיפורה.
אכלו מעט עוגות, פירות קייץ, פרוסות אבטיח מקוררות היטב,
מלונים, אננס משומר וצימוקים רעננים. שרה אהבה כל כך את הכל.
טעם המתוק ערב לחיכה. טעמה מהגלידה והתפלאה מהמרקם והטעמים
הרבים, המגוונים, מהקרירות, כיצד יורד המזון הקליל הזה אל
גרונה, מחליק במורד לשונה פנימה, מעורר התרגשות שלא ידעה
מעודה, מכל הקשור והכרוך במזון וסעודה.
רות הציעה הפסקה לכמה שעות. הדרמה המתפתחת פנתה לכיוונים מאד
בלתי צפויים. אף מילה על כך בתנ"ך. האישה הקטנה הכלואה באוהל
במדבר, מדברת. מספרת סיפור שאיש לא העלה מעולם בדעתו. הסיפור
קשה וטראומטי. מוטב לעשות הפסקה למנוחה. גם לה עצמה לא היה קל
לעכל את כל הפרטים, ויעל, מה עליה? מה יכול היה להכשיר אותה
להלם הזה?
אכן, יעל נראתה מזועזעת. שרה ידעה שסיפורה עוד הולך ומקצין,
הולך וסוער.
"בואי והצטרפי אלינו ונצא לסיור קצר", הציעה יעל לשרה. "נבקר
בחנויות, נקנה לך בגדים יפים, נראה את השוק בירושלים, היכן
שסועדים בני עמנו את ליבם כשהם מחוץ לביתם. מעניין אותך?"
שרה שמחה לשינוי. כן, כבר היה קשה עליה להמשיך ולספר את
המאורעות הכואבים. הם יכולים להמתין למחר.
"חייך קשים היו מאד, שרה. אני ממש מתפעלת מאומץ הלב שלך
להתמודד איתם", הפטירה יעל. "אנחנו בזמן הזה, לומדים ומכירים
רק במקצת את ההיסטוריה הרחוקה הזו, שאת חיה אותה כל חייך. המסע
הזה בזמן, שבעלי מנהל עם רות ובנה אל הזמן שלכם ובחזרה, הוא
אולי פסגת הישגי האדם בימינו, אולם למעשה, אין הבדל כל כך גדול
בחיים עצמם".
"אין בידיכם את כל עושר הטכנולוגיה שלנו, אבל הדרמות של חייכם,
עדיין מרתקות ועדיין קשות, ועדיין דומות להפליא לדרמות שיש גם
בימינו, ועדיין לא למדנו להתמודד עמן בצורה הטובה ביותר. תמיד
יש מאבקים קשים, לכולם יש קשיים, ואני סבורה שבאופן מוזר,
חייכם אולי פשוטים יותר ורגועים יותר מחיינו המודרניים".
שרה העדיפה לא לחקור. התכנסה בתוך עצמה ולא שאלה דבר. הלכה עם
יעל כתייר מזדמן, לראות את נפלאות ירושלים של העת המודרנית. את
השווקים, את החנויות, לקנות מותרות, להתבשם מהעושר העצום
שבשווקים, עושר שלא ידעה מעודה, עושר שלא תמיד מביא אושר.
"מה תרצי לקחת אתך חזרה אל ביתך, שרה? אוכל לקנות לך מכל טוב
הזמן הזה".
שרה הביטה בה בעיניים שואלות, לא מבינות, מתקשות להעלות בדעתה
תשובה.
"אולי גפרורים"? שאלה בהיסוס. "זה יקר?"
יעל צחקה בטוב לב. "לא שרה, זה לא יקר, תוכלי לקבל גפרורים
שיספיקו לך לעשר תקופות חיים. רק שמרי אותם שלא יירטבו ולא
יישרפו בטרם שימוש."
איקי השפחה הכנענית, נותרה כל אותו יום ליד מיטת חברתה הבכירה
נפרטירה. הייתה משתעשעת והחלה לחוש בנוח במקום הזה. כל כך הרבה
דברים מוזרים, לא מוכרים סביבה, אבל הנשים, בני האדם, הילדים
והוריהם שמגיעים לביקור סדיר, אלו לא היו שונים. שפתם אחרת,
דיבורם שונה, נוהגם בטוח יותר, הם יודעים בדיוק היכן הם ומהו
כל דבר מסביב.
האחיות מקצועיות כל כך. מחליפות חבישה, תוקעות מחטים בצינורות,
בודקות באותם מסכים מוזרים המציירים קווים שאינם אומרים ואינם
מספרים לה דבר. שום דבר מאלו לא מובן לה, נראה כה זר ומוזר,
כאילו חיה היא בעולם אחר.
היא חשה קרבה בלתי אמצעית אל חברתה הבכירה, השרועה במיטת
היולדות ותפרים בבטנה. נפרטירה הראתה אותם לאיקי כוותיקה
ומורגלת, והנערה נבהלה מאד בתחילה. "הם הוציאו את התינוק מהבטן
דרך החתך הזה", סיפרה נפרטירה, "ואחר כך תפרו את הבטן מחדש".
"זה כואב?" התעניינה איקי בחשש רב.
"לא הרגשתי דבר", סיפרה נפרטירה בחצי צחוק. "ישנתי. הם הרדימו
אותי לגמרי והתעוררתי רק אחרי שהכל נגמר והתינוק שלי כבר היה
בחוץ, מחותל וצורח, רוצה לאכול. לא תאמיני איקי מה קורה כאן".
אחות נכנסה לחדר ובידה התינוק. איקי התרגשה נורא. כל כך רצתה
להיטיב לראות אותו, מבעד לכל הבגד המוזר שעטף אותו. נפרטירה
לקחה אותו לחיקה, פתחה בזהירות את חלוקה, הניחה את התינוק על
בטנה וחזה, והגישה פטמתה אל פיו.
הוא מצץ את הפטמה ברעבתנות רבה, וכשסיים ונרגע, פקח עיניו שחלו
לשוטט סביבו בחדר, סוקרות הכל וכאילו אינן רואות דבר. הוא חייך
אל איקי שמולו, וזו יצאה בריקוד מהיר של התרגשות, מוחאת כפיה
ומקרבת פניה אל פניו.
"רוצה להחזיק אותו לרגע איקי"?
אושר רב נשפך והתפשט על פניה כשהיא לוקחת את הרך היילוד ומאמצת
אותו בחום ואהבה אל החזה.
רות הגיעה לביקור. הזדמנות לשיחה מרעננת עם מי שמבינה את שפתן
ויודעת לענות. המון שאלות לשתיהן, אך התשובות קשות להבנה. פער
התרבות אינו קל לגישור. יהיה על נפרטירה להישאר עוד יום יומיים
במיטת בית החולים, עד שתורשה לצאת, עד שתהייה לדעת הרופאה,
כשרה ומוכנה לחזור הביתה, אל תקופת חייהן, מרחק ארבעת אלפים
שנות תרבות אנושית.
אבי שדה ואנוכי, עבדנו כל העת על ספינת הזמן שלנו. שיפורים,
ניקיון, הצטיידות קלה לפצות בה על החסר מהמסע האחרון, בדיקת
מערכות ועוד דברים קטנים ושוליים, שבלעדיהם החיים משעממים,
ואיתם הם הופכים לשגרה מבורכת.

"חיי התנהלו שנים על שנים בין שגרה משעממת לפעילויות יומיות
חסרות כבוד רב", המשיכה שרה את סיפורה כשישבו בשנית בפינת
האכסדרה המבודדת. "בלי אירועים מסעירים".
"אברם אוהב לארח", סיפרה. "בכל פעם שמזדמן מישהו למאהל, מיד
הוא ששולח עבד להביא שה צעיר ולהכינו לסעודה דשנה, לשטוח
ולפרוס על שולחנו לחם חם וגבינות וחמאה, ומני מאפים שנעשים
במקום. אני משתדלת להישאר בצל. אינני רוחצת את רגלי האורחים,
כפי שאברם היה רוצה שאעשה. בשביל זה יש לי שפחות ומשרתות. אני
קצת סרבנית. אינני זוכה ליחס אישי, לאהבת בעלי, אז אינני משתפת
פעולה. אני מוכנה לעיתים, אולי, רק לחייך אל האורחים".
"כבר שנים שאברם מסתובב עם האף למטה. הוא סבור שהזקנה מאיימת
עליו, ועדיין אין לו יורש. החבר הדמיוני שלו מבטיח ומבטיח, ולא
מקיים. כעת אני מתחילה לתכנן את הנקמה המתוקה שלי".
הרימה עיניה לפגוש את עיני יעל ורות. הן היו מלאות אמפטיה.
נרגשות וכמהות לשמוע.
"אני כנראה עקרה", אמרה שרה, "אבל לא בטוח כל כך. התחלתי לפתות
את אברם שיבוא אלי, אולם הריון לא יצא מזה. אולי יידבק גם הוא
במחלה ואולי לא, אבל אוכל תמיד לומר, לפחות באוזניו, שאולי לא
בי האשם. אולי הוא העקר בין שנינו", חייכה בארסיות, "אתן
מתחילות לראות את התוכנית שלי?"
עדיין לא הבינו. רצו לשמוע עוד.
"ובכן", המשיכה שרה, "כעת השתווינו, לפחות במישור הבין אישי.
או שאני עקרה, או הוא. כך וכך, בן זכר יורש, לא יבוא לו. לא
תתפלאו שעבר רק זמן קצר מאז החדרתי את המחשבה הקשה הזו
לתודעתו, עד שביקש לממש אבהות באמצעות משרתת שלי. באמצעות האמה
- הגר המצרית".
"אני כבר חיכיתי לזה. היא הייתה בדיוק מה שביקשתי לעצמי לצורך
נקמתי. אתן מבינות? אברם לא מבין כל כך בענייני נשים. כל כך
הרבה זמן התנזר ממני, דבר שהקל עלי לתכנן משהו ממזרי ממש".
"שיתפתי בתחילה את הגר בתוכנית. זו מצאה חן בעיניה. היה בה
מרכיב שעורר בה את היצר ואת רוח המזימה המשותפת. בכל זאת הדבר
יעניק לה לבסוף צאצא רשום על שמו של אברם. ייקח זמן, אז מה?
אין לה מה להפסיד מהמשחק הזה, והרבה חיי זוגיות ומין, ממילא לא
התברכה בהם לרוב".
"תחילה היה עלי לטעת באברם את החשש שאכן הוא עצמו עקר. כך יקל
עלי לתמרן. הייתי שולחת אותו אל הגר המצרייה, באותם ימים
ולילות בהם אינה פורייה. ביחד וידאנו זאת על פי המחזור שלה.
אולם בימים בהם היה סיכוי שתהרה, דרשתי ממנו שיבוא אלי. זה היה
תנאי, ואברם נאלץ לעמוד בו".
"כך עברו מספר חודשים והגר נותרה בלא הריון. מי אם כן עקר כאן?
שרה או אברם? ואולי, כך יעלה החשד, הגר עצמה גם היא עקרה?"
"החששות אצל אברם גוברים, הניסיונות ממשיכים חודש אחר חודש,
ושום דבר אינו קורה. שרה לא בהריון וכך גם הגר. השייך הנכבד
כבר אינו בטוח כל כך בעצמו. שוב אינו מאשים אותי בעקרות,
במניעת יורש ממנו".
"משעברו כשישה חודשים או יותר, והגר אינה הרה, התייאש אברם".
שרה הישירה עיניה אל שתי חברותיה המאזינות בדריכות רבה, וחיוך
רחב נסוך על פניה. הסיפור טרם הבשיל אל שיאו הצפוי.
"כבר לא היה איכפת לי מי באמת העקר בין שנינו. העיקר שהספק
ניטע בלבו והחל מכרסם בו בכל פה. כעת החלה המזימה לשנות פנים
ולהחריף את המצב. ידעתי כל הזמן מהם הימים המסוכנים, בהם הגר
יכולה להרות. מנעתי כרגיל מאברם לבוא אליה באותם הימים, אולם
בעבור החודשים הללו, החלטתי על שינוי כללי בתוכנית שלי".
"בשעה שאברם ישן במיטתי ונוחר בקולי קולות, קמתי ממשכבי
בלילות, מאוחר מאד, ויצאתי אל מאהלי הרועים. כל לילה הייתי
מוציאה רועה אחד ממיטתו, משביעה אותו באלף שבועות חמורות ביותר
שלא לדבר ולא לספר פן יבולע לו, ומובילה אותו בחשאי אל מיטת
הגר".
"כך לילה אחר לילה, עד שאחרון הרועים כבר ביקר במיטתה, אולי
יותר מפעם אחת, והיא לעולם לא תדע של מי יהיה הוולד שיינתן
ברחמה. היא אף לא תוכל לעולם להצביע על מי מהרועים כמבקר על
יצועה בלילות, וגם לא יהיה איכפת לה. את עינוגי הלילות תשמור
לעצמה, ומיהו באמת אבי בנה לעולם לא תדע, אולם היא תרשום אותו
על שם אברם. בנה הוא היורש!".
"עברו אך חודשיים והגר הרתה. התוכנית הצליחה ובגדול. אברם יהיה
אבא גאה. הוא כבר ישכח מעקרותו, רק שבנו ישמעאל, לבטח אינו
מזרעו".
רות ויעל היו המומות. את המידע הזה לא שיער סופר התנ"ך. בלבן
יכלו לשבח את שרה על היוזמה וביצועה. היא אכן הושפלה קשות,
נאנסה, הודבקה במחלת מין קשה, ולא זכתה לחיי אישות שנים על
שנים. זכאית היא לנקום את נקמתה".
אבל שרה טרם סיימה.
"זה קרה", וכך תיארה זאת. יום אחד הגיעו מבקרים שונים מכל מה
שידעה עד עתה. לבושם שונה, נוהגם שונה, מבטאם אחר. אברהם אמר
לה שהם מלאכים. "כבר ידעתי מלאכים", חשבה לעצמה, "אז בפרשת לוט
וסדום". כעת החליטה לשתף פעולה. זה דווקא התאים לה מאד, ובעצמה
טרחה לרחוץ רגליהם.
הם היו שלושה. צעירים למראה וחסונים, חייכנים ופניהם מאירות
עיניים. כל אחד מהם בפני עצמו, עורר בה תשוקות שלא ידעה כבר
שנים. כמה הייתה כמהה אליהם, כמהה עד שלא ידעה את נפשה. מה
שהתחולל בקרבה, אצרה בלבה פנימה, אולם לא יכלה לומר מילה, רק
להדחיק את הרגשות הקסומים הללו, שמעולם לא ידעה כמותם, לשתוק
ולהסתירם מעין רואה.
אברהם עסוק היה בהכנת הסעודה לאורחים. גם הוא שם ליבו לסבר
פניהם המופלא. הם משהו אחר. אינם כאחד האדם, חשב אברהם. הם
כנראה מלאכי אלוהים, חשב. אלוהים זה, הריהו חברו הדמיוני, איתו
הוא משוחח כמעט מדי יום, וכעת האלוהים נגלה לפניו באמצעות
המלאכים הללו.
במה אוכל לשרת אתכם כערככם? דרש.
הם רצו לראות את האישה.
אברהם היה מופתע. אלוהים, החבר הקבוע שלו, אכן הבטיח לו שיום
אחד שרה תלד לו בן זכר. הייתכן? אולי? והרי היא כבר זקנה כל
כך, אולי בת תשעים? והמלאכים האלה, האם  באו לממש את ההבטחה?
לרפא את אשתו? אולי הוא עצמו בכל זאת אינו עקר כפי ששרה טורחת
להחדיר לראשו? אלא שהוא כבר בן מאה שנים? האם זה יכול להיות?
ובגיל שכזה לא כל כך פשוט העניין הזה.
אולם אורחים כה חשובים, כשהם מבקשים לראות את אשתו ביחידות,
משאלתם ניתנת להם בלא לפתוח את הפה, וכזכור, גם אורחים מפחידים
יותר כבר זכו בכך.
עוד אברהם עסוק בהכנת סעודה ומשתה לכבוד אורחיו, הציצו אלו אל
האוהל, ביקשו רשות ונכנסו.
שרה משוכנעת כיום שהללו, ממש כמונו, מבקרים היו מהזמן המודרני
שלנו. אין ביכולתה לומר אם מאותו הזמן ממש. "האם אתם מכירים
אותם?" שאלה, "האם פגשתם אותם אי פעם"?
השלושה ביקשו לבדוק אותה, את גופה, כמי שמקצוע הרפואה הוא
מקצועו. הוציאו מאמתחתם מכשירים מוזרים, בדקו, דקרו מעט בידה,
הוציאו מעט דם, הניחו על משטח אותו הכניסו למכשיר מוזר למראה.

בינתיים החלו הגברים הנאים, צחי העור ובעלי החזות המופלאה,
לדבר איתה על חייה, "ממש כפי שאנחנו עושים זאת כעת. אתן ואני
כאן ליד השולחן. "האחד נטל את כף ידי וליטף אותה, השני העביר
ידו בשער הראש, השלישי כרע מול פני, בחן אותן בקפידה, כשהוא
מחייך חיוך כה קסום ומלבב, ושלושתם גם יחד היו למלאכים שלי,
ואני אהבתי אותם".
לאחר זמן קצר, הודיעו שקיבלו תוצאות. הם יכולים לרפא אותה. היא
עדיין פורייה ותוכל ללדת. אומנם תצטרך לקבל תרופות מיוחדות,
טרחו והסבירו לה, תרופות המצויות אך ורק איתם בכליהם, אבל
ביקור אחד או שנים נוספים אצלה באוהל, והיא תירפא ותהייה כאישה
חדשה, בריאה ומאושרת. "עלייך רק להקפיד ולקחת את התרופות כפי
שנראה לך, ולא לשכוח".
שרה לא שכחה, והם חזרו ושבו אל אוהלה בשנית בתוך זמן קצר. שוב
ערכו את בדיקותיהם, שוב העתירו עליה רוך ואהבה, ופניהם העידו
עליהם שהם שבעי רצון. "את הולכת ומחלימה אישה יקרה", בישרו לה,
והיא נשבתה בקסמם.
"התמדתי לקחת את התרופות", סיפרה כעת. "מצבי החל להשתפר. כך גם
המראה שלי וחזרתי להיות אישה כה יפה כבעבר, כמעט".
"התגעגעתי למראם, לאהבתם. ללטיפות שהעניקו לראשי ושערי, למגע
ידיהם בכפותיי. הם הסעירו את רוחי עד מאד".
"עוד חודש עבר. התרופות כמעט ואזלו לי, ואז הגיעו המלאכים שלי
בשלישית. הפעם הכריזו שכבר החלמתי לגמרי, ואני כבר מוכנה
להעניק ילד לבעלי. אולם אני עוד נוטרת לו. איני חפצה עוד
באהבתו. כיצד אהרה בלעדיו?"

"המלאך הראשון היה מלאכי ממש. אהבתי אותו כל כך. חבריו חיכו
בחוץ. נבוא גם בעוד חודש הבטיחו, ואברם ממש התלהב ברוב
טיפשות".
"בפעם הבאה היה זה המלאך הכי יפה. גבוה וחסון, עורו שזוף
וזרועותיו שריריות. חיוכו כה שובה לב, עד שאינך חושבת על שום
דבר אחר. האם אהרה הפעם"?
"הוא חייך מאוזן לאוזן, אולם עדיין לא הסתיימה המסיבה. כשיצא
השני, נכנס השלישי. עיניו של זה היו כחולות כשמים ביום אביבי
בהיר. עורו רך כחמאה, ידיו היו חובקות אותי בנועם כה רב, עד
שחשתי עצמי מרחפת בין שבעת הרקיעים. אהב אותי, נשק לי בחום
ויצא".
" 'כעת חיה' אמרו השלושה לאברם, שוב אשוב אליך כעת חיה,
והנה-בן, לשרה אשתך".
"הנקמה שלי הושלמה", הצהירה שרה. "ואכן, בתום תשעת ירחי
הלידה, ילדתי את בני. אברם החליט לקרוא לו יצחק, משום שצחקתי
כשבישרו לו שיהיה לאב. הוא היה כל כך משוכנע שהילד יהיה שלו.
לא טרחתי לעדכן אותו במעשים שהיו באוהל פנימה. רק נתתי לו לבוא
אלי עוד פעם, כדי לתת לו את הסיבה לחשוב, שיצחק הוא בנו, יוצא
חלציו".
"כלום לא יצא מחלציו, ככל שידוע לי. לא יצחק ולא ישמעאל. החבר
הדמיוני שלו, שהבטיח לו את כל ההבטחות להרבות את זרעו ככוכבי
השמים לרוב, התייאש ממנו, ושלח לי מלאכי שמים, להרות את יצחק.
יבורך החבר הדמיוני הזה. הלוואי והיו באים עוד פעם".
יעל הייתה נרגשת עד דמעות. קמה, ניגשה אל שרה וחיבקה אותה
בחום, כשרות מצטרפת אליה. "את אישה כל כך אמיצה, שרה. אני כל
כך שמחה שהכרתי אותך".
לרות נותרה שאלה: "תאמרי לי שרה, באותו הזמן שאספנו אותך
מאוהלך, מדוע לא ראינו גם את אברהם ואת יצחק?
"אהה", כך שרה, "סיפרתי לכם אז, אברם לקח את הילד לחגוג משהו
ולהקים מזבח בהר המוריה, מהלך כמה ימים ממקום שבתנו. משהו
שציווה עליו החבר הדמיוני ההוא".
"נכון", אישרה רות. "אני אכן נזכרת".

אחרי בלותי הייתה לי עדנה - מלאך שלי מלאך

מלאך שלי מלאך
שרה עוד לא בלתה
רואה אתה מלאך
עורי כה צח, עוד לא בלה
שרה אינה זקנה כל כך.

מלאך שלי היום הזה
אני חובקת בן
לא עוד יאמרו לי עקרה
לא עוד אהיה הדחויה
אני אישה, מלאך שלי.

אולי כבר לא יפה כל כך
מלאך שלי מלאך מתוק
עדנה הבאת למעוני מלאך
ואני אדע לשתוק
ואני אשא עיני אליך מלאך.

ותצחק שרה - ואדוני כבר זקן
ואתה לא צחקת לי מלאך
ושני חבריך מלאכים גם הם
יפים הייתם לי כל כך
כל כך יפים הייתם לי- מלאך.

אינני בת תשעים מלאך שלי,
אתה מבין אתה יודע
זוהי רק דרכי שלי
כשאישי אינו שומע
כשאישי אינו רוצה לדעת.

שמור עלי מלאך שלי
בוא אלי עוד פעם
אולי אל בני ששמו יצחק
יצחק עוד אח אי פעם
בנו של מלאך.

יקרת לי כל כך מלאך
יפים פניך שבעתיים
מכל אשר עלי יצחק,
אור עיניך לי מלאך
טוב מאור שמים.

אחרי בלותי הייתה לי עדנה
שלושה היו הם מלאכי שמים
בן ניתן לי לעדנה
תינוק יונק שדים
לשרה העקרה, בן מתת מלאך.

סוף דבר

הפרופסור בן בסט היה כבר חסר סבלנות, מוכן ודרוך לקראת המשך
המסע. רות בעצמה כבר החלה לוחצת בכיוון הזה. נראתה כמי שאצה לה
הדרך. האורחות שלנו, שרה, נפרטיה השפחה המצרית החובקת את הבן
היילוד לה, ואיקי השפחה הכנענית הצעירה, אף הן כבר מזומנות
היו, קצרות רוח ונכונות לחזור הביתה. עומס החוויות הבלתי
נגמרות, הבלתי מובנות, המפתיעות כל כך, המפחידות לעיתים
מזומנות, כבר היה מעל לכוחן לעכל.
נמצאנו כבר בסיומן של ההכנות וההצטיידות באספקה טרייה,
כשהודיעה לפתע יעל רעייתי, בתקיפות חסרת פשרות: "אני מצטרפת
אליכם הפעם".
אבי שדה הנהן כלפי בראשו לאישור: זה בסדר צביקה, הספינה תסבול
עוד נוסעת אחת. יש לנו רזרבה כוח מספיקה כעת, ויעל רכשה לעצמה
זכויות של מארחת למופת בימים הללו, וזה מספיק בשבילי לכרטיס
נסיעה עבורה.
רות הסכימה במאור פנים. רק פרופ' בן בסט החמיץ פניו בסתר. זהו
המקום של קולגה שלו שנדחה מהטעם של חוסר מקום בספינה, כעס,
ולהצטופף מעט, נראה לו שלא במקום. "פוץ שכמותו", עלתה בי מחשבה
כעוסה. "גם רכיכה וגם פוץ? זהו שילוב לא מוצלח כל כך בחבורה
שלנו".
שום דבר ראוי לציון לא אירע בדרך חזרה. רוב הדרך שתקנו. אנחנו
מלווים את שרה ושפחותיה חזרה אל מעונן, אל תקופתן, אל החיים
שידעו מכבר. תקופה של חיים צנועים ועבודה קשה, בלא מים זורמים
בברזים, ללא חשמל, בלי רדיו וטלוויזיה, בלי מיקרוגל, שירותים
ואמבטיה, בלא מקלחת חמה בחורף. אפילו בלי עיתון של בוקר.
טרם צאתנו, פשטנו בשווקים על מתנות ומזכרות, איש איש כטוב
בעיניו. ארגז גדול למתנות, הצבנו בפינה פנויה אחת בספינת הזמן,
וזה התמלא מכל טוב. רק אני, קפטן ספינת הזמן שלי, אימצתי אותו
לעצמי כמושב זמני בדרך דרומה.
יעל קנתה מספר חבילות של קופסאות גפרורים ומציתים. נרות
צבעוניים מגדלים שונים ומשונים, ואף שמלה נאה, שחשבה בלבה שבה
תרגיש שרה שוב כאורחת בביתנו. היא הוסיפה עוד וקנתה בשוק
תכשיטים יפהפיים, אף כי לא ממש יקרים. התכשיטים והקישוטים האלו
לא זקוקים למעמד של בורסה", חשבה לעצמה.
אבי שדה ואני יצאנו לשוטט בחנויות המזון, לבחור ממיטב קופסאות
השימורים, לפתנים מכל המינים, קופסאות שתייה מתוקה מהסוג ששרה
כה אהבה בעת שבילינו ביחד,  פירות העונה לימים הקרובים, אבל
בעיקר שמחנו לקנות בעבורה מספר אלבומי תמונות, בהם שיבצנו את
התמונות הרבות שצילמנו את שרה והשפחות, את התינוק שבידיהן, ואת
החבורה העליזה שהיינו ביחד משך השבועות האחרונים.
צירפנו למזכרות גם המון גלויות צבעוניות ממראות המקומות בהם
ביקרנו יחד, ורות הוסיפה כיתוב בעברית עתיקה, בצד האחורי של כל
גלויה.
בתיק מיוחד ארזה רות מספר תרופות חיוניות וחומרי חבישה וחיטוי.
היא רשמה בפירוט איך ומתי יש להשתמש בכל אחד מהם. חשש קינן
בלבה שצפויות מיני תגובות של חרדה עקב המעבר חזרה לתקופה,
ארבעת אלפים שנות היסטוריה אנושית לאחור. כנגד זאת ארזה מספר
תרופות הרגעה לאורחות שלנו, והסבירה וחזרה חזור ושנה כיצד ומתי
בדיוק ובאילו מינונים מותר להשתמש בהן.
היא הוסיפה וקנתה גם מספר כלי אוכל, צלחות, מזלגות, כפות
וסכינים, סט כוסות למשקה חם וסירי בישול חסיני אש. "רוצה אני",
הסבירה את עצמה, "להקל ולו במשהו, על חייהן שם בעולם העתיק,
חסר הנוחיות של זמננו, ושיזכרו אותנו לטובה".
איש לא טרח לחשוב כיצד יתמודדו הנשים הללו כנגד התהיות של
השכנים. מה יחשבו הללו על הסיפורים שישמעו, על העדויות כשיראו
את המתנות שהבאנו. לא התכוונו להישאר שם כדי לראות זאת.
האקדמיה קיבלה זה מכבר דו"ח מצולם ומוסרט על קלטת וידאו,
מסיפורה של שרה. רות גילתה קשיחות בלתי מתפשרת. אין לפתוח את
הדו"ח ואין להקרין שום קטע מהקלטת בפני איש, עד שאנחנו חוזרים
מהמסע, וכדי להבטיח שכך יקרה, נעלה בכספת משרדה את כל החומר.
אבי שדה ואנוכי ואף יעל רעייתי, הוספנו חתימתנו לתנאי המפורש.
אין להביך את האורחת שלנו. כשנחזור, שרה כבר תהייה היסטוריה
רחוקה. רק אז נרשה את גילוי הדו"ח. אולם גם אז, רק בפני אנשי
האקדמיה. זו התמורה שמגיעה להם בעבור התמיכה הכספית, הזכורה
לטוב. לא עיתונות ולא ממשלה. שמה הטוב של שרה, לא יוכפש
באמצעותנו.
הגענו בשלום למחוז חפצנו.
שרה ובנות ביתה חזרו לאוהל. קיווינו שיידעו מה לעשות בהמון
המתנות שנערמו שם. הסברנו כל דבר לפרטיו. פתיחת קופסאות
השימורים והפותחנים המצורפים היוו חידה בעיניהן, רק שלאחר
הדגמות חיות בפתיחת כמה קופסאות, כשהן עצמן מבצעות היטב את
המשימה, דומה היה שהן תופסות את העניין. שרה שמחה יותר מכל על
התמונות והאלבומים. יהיו לה הרבה רגעי נחת וגעגועים -
קיווינו.
בן בסט היה דרוך כקפיץ לצאת לדרך, לחפש ולמצוא את שיירתם של
אברהם ויצחק הנעה לכיוון הר המוריה, לעקב אחריה ולחזות בהמשך,
בעלילת העקדה התנכית.
יצאנו איתו בספינת הזמן, בנהוגו של אבי שדה. אין צורך לשחזר
כאן את עלילת העקדה. החלטנו לא להתערב, להניח לה להתרחש כאשר
תתרחש. היינו כצופים מהצד.
האם הכל התרחש ככתוב?
אתם יכולים, קוראים יקרים, לתאר לעצמכם תסריטים שונים ומשונים.
סופר התנ"ך תיאר זאת מנקודת המבט שלו, דורות על דורות מאוחר
יותר. המון פנטזיה. אולם החשוב מכל הוא, שהנער יצחק לא נשחט
בסופו של סיפור, ויכול היה להמשיך את השושלת.
היינו מרוצים מהתרחיש, ושבעי נחת. צפינו כבתוך סרט קולנוע,
בהתרחשות ההיסטורית רבת המשמעות ביותר לקימום השושלת, שסופה
שהיא מביאה אותנו להיות עם.
שבנו אל ספינת הזמן. כל אחד מצא את מקומו.
"לפני שחוזרים" פקדתי כמפקד המסע, "כל אחד בודק היטב אם לא
התגנב לספינה איזה נחש מקומי".
נחשים לא מצאנו, גם לא נוסעים סמויים זרים אחרים, וכשחזרנו
הביתה בשלום, נותר לי רק להעלות את הסיפור הזה על הכתב
בשבילכם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה בכלל
לא מילה בעברית,
עדיף היה אם היו
קוראים לזה טיזר


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/09 8:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה