[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
אוהל שרה - חלק ראשון

"פרופסור שדה, את יוצאת לסוף שבוע? היכן ניתן יהיה להשיג אותך
בשעת הצורך?"
מזכירת מחלקת היולדות ב' בהדסה ירושלים טרחה על עדכון יומן
המחלקה. "הביפר איתך רות?"
"תמיד אדריאנה".
"אהה, אבל לא תמיד את זמינה, נכון?"
"אשתדל להיות זמינה. שבת שלום ושיהיה רגוע".
פרופסור רות שדה, אישה נאה בהחלט, ג'ינג'ית לוהטת,  בתחילת
שנות השישים שלה, עדיין אישה נחשקת לכל הדעות, או לפחות לכל
הדעות שאני מסוגל להעלות במוחי.
חברת ילדות זו, תמיד הייתה קרובה כל כך, ותמיד שיגעה ובילבלה
את ההורמונים הצעירים שלי, והיא ידעה זאת היטב. מעולם לא
הסתירה את שביעות רצונה מההשפעה שהייתה לה עלי, אז כעתה.
כעת התכוננה לבילוי סוף שבוע סוער. במזכירות בית החולים כבר
חיכה לה וואוצ'ר סודי, טרמפ אווירי כמעט קבוע, בין המנחת של
בית החולים בירושלים, לזה שברמב"ם חיפה. שעה והיא בטלפון האישי
שלי, ואני כמו חייל נאמן, מתייצב לתפקיד.
יש לה לרות דירת אהבים בחיפה, והיא לא מחמיצה הזדמנויות, לפחות
לא בקיץ. ארבע אחר הצהרים ואנחנו שרועים על שפת הים, מתמזמזים
כאוהבים הצעירים ובלי חשבון.
"שמעת משהו מאבי, צביקה?"
"עוד לא רותי. הוא לא ממהר לדווח. אני חושב שהוא מכור לגמרי
לפיתוחים ההם אצל דוקטור פרופסור גלילאו, שם בפרינסטון".
"מתי הוא צריך לחזור הביתה"? התעניינה רות. אבי שדה הוא בנה.
חבר אישי שלי, מומחה לביטחון, לנשק ולהיי טק. זו כבר הפעם
השלישית או יותר שהוא מבקר אצל הד"ר פרופסור גלילאו בפרינסטון.
מצא אצלו כר בלתי נדלה לפיתוחים והמצאות, ממש אין סופי, בכל
הקשור לספינת הזמן שלנו.
אבי הוא אוצר בלום של כשרון וידע טכנולוגי. מאז שהחלטתי על
הרחבת המסעות אל מחוזות התנ"ך, לא יכולתי להעלות בדעתי שותף
אחר כל כך מתאים כמו אבי שדה. ערכנו ביחד כמה מסעות קצרים, כדי
להרשים אותו, והוא נשאב פנימה כמוצא שלל אדיר.
מיד העלה רעיונות טכניים לשיפור ביצועי הספינה, אבל צריך היה,
כדבריו, להיכנס אליה לקרביים. את זה נכון היה לעשות ללא כחל
ושרק, אבל אז מצאנו ביחד את המניואל - ספר התחזוקה המפורט שכתב
מפתח הספינה בעצמו, הוא הפרופסור המוזר והנחבא אל הכלים, האיש
שאף אחד כמעט לא שמע את שמעו מחוץ לפרינסטון ארה"ב, ד"ר
פרופסור גלילאו.
האם צאצא הוא לגלילאו האגדי? מי יידע? אבי שדה לא צריך היה
לחשוב יותר משעה. מחקר קצר שביצע בספריית האוניברסיטה, גילה את
כל מה שהיה זקוק לו, ובתוך יומיים נחת אצל האיש, בלא הודעה
מוקדמת, והופיע על סף דלתו.
איך היה הקליק ביניהם, אני יכול רק לשער. ההתלהבות ההדדית
הייתה בלתי מוגבלת. השניים מצאו זה בזה שותפים לרעיונות
ופיתוחים אין סוף. אבי חזר משם לאחר שבועיים, עמוס בהמון חלקי
חילוף לספינה, המון תוכניות וסכמות, ורעיונות ישימים לשיפור
התנאים במסעות הבאים.
עבדנו על הספינה כמו מטורפים. כמעט כל הרעיונות של אבי, היו
מוצלחים. היינו זקוקים רק לכסף. ידעתי שרות תוכל לעשות משהו
בנושא גיוס הממון, אבל השארתי את זה בינתיים, עד לפגישת האהבים
הנוכחית.
רות הייתה חמה. היא ליטפה את גופי וכל מגע וכל לטיפה של
הגניקולוגית המומחית הזו, היתה הרבה יותר מרמיזה והזמנה גלויה
של ממש. וכי מה? כלום לא הכרתי את שפת הרמיזות המזמינות הזו של
רות?
ידה החליקה אל תוך מכנסי בגד הים שלי. גופה של רות איננו
אופייני לאישה בת שישים. לא היית נותן לה חמישים, והיא גם לא
הייתה לוקחת. בטנה ישרה ללא קמט, רגליה מאורכות וחלקות ושדיה
שאינן כבדות מדי, היו מזקרות פטמותיהן במפגן ראווה חסר פשרות.
עצרתי את ידה ואצבעי נחה על הפיטמה הזקורה. "לא כאן רותי. לא
עכשיו!". היא ציחקקה ונשקה לי על שפתיי. "מה אתה נלחץ כמו נער
צביקה? אבל בסדר, נמשיך בחדר שלי. לא תימלט".
לא נמלטתי וגם לא חפצתי להמלט. סיפרתי לה כעת את מטרת נסיעתו
של אבי לפרינסטון. "זה יעלה סכומי כסף שאין לנו רותי. אני רוצה
לנצל את החברות שלך בחוג לתנ"ך באוניברסיטה, לשנורר מהם כסף.
אולי ניזום מסע משותף איתם. מה דעתך?"
"דעתי שזה יופי, אבל אתם לא חושבים להשאיר אותי בבית, נכון?
אחרת אני לא נרתמת לגיוס הכספים".
"בסדר רותי, בואי ונעזוב את זה עכשיו. ברגע זה מעניין אותי
יותר להפשיט אותך, כמו שדויד עשה לבת שבע".
"אתה יודע צביקה שאתה נואף נהדר, ואם לא תקחו אותי, לא רק שלא
אשנורר לכם כסף", הודיעה לי רותי בסוף הערב, כשהיינו כבר
רגועים ונינוחים לאחר סערת היצרים המשותפת שלנו, "אלא שאשתף גם
את יעל אישתך בחוויה".
"לא צריך לאיים חמודה שלי, יש לנו עוד צלע במשפחה המורחבת
שלנו, וכשהוא יחזור מפרינסטון . . .", צחקתי.
"טוב טוב טוב, מה אתה חושב, שאקלקל לעצמי את קן האהבים שלי
לפעמים הבאות? סתם רציתי להקניט אותך". הצתחקקה, ואני ידעתי
זאת היטב.

אבי שדה חזר הביתה לאחר עוד שבוע. באמתחתו חוויות נסערות. אפשר
היה לחשוב שהתאהב בפרופסור גלילאו. שניהם היו מבלים במעבדה
הגדולה והמצויידת היטב שם בפרינסטון, מעלים רעיונות, בודקים
הסתברויות, ממציאים, כאילו היו אב ובנו בתהליך טראפי של ריפוי
בעיסוק. הפרופסור ניסה למשוך עוד זמן. גם הוא היה מאושר כילד
ביחד עם אבי, שם במעבדה, אבל לכל טוב יש סוף, או לפחות פסק
זמן.
ניגשנו כעת במרץ מחודש לעבודות השיפוצים והחידושים שאבי הביא
איתו. הכסף הגדול נדרש דווקא לדברים הפרוזאים, שניתנים לרכישה
בכל מקום, ולאו דווקא לשיכלולים המדעיים שהמציאו השניים הללו
במעבדה הרחוקה. גם זה דרש כסף, ואבי בלא להתייעץ איתנו, כבר
התחייב בפני הפרופסור להשיג מימון להוצאות שהיו להם, אבל הייתה
זו התחייבות לזמן ארוך. ד"ר פרופסור גלילאו, יכול היה להרשות
לעצמו להתפתל בינתיים בין תקציבי האוניברסיטה שלו, ולהתחייב
באופן כללי לממן את ההוצאות בעתיד.
ספינת הזמן שלי, כך אבי, דרשה כעת גנרטור חדיש ושקט, בעל הספק
מוגבר וונטילציה משוכללת יותר. מקרר גדול יותר, ארון עזרה
ראשונה שמצוייד לכל מקרה, מזווה בעל מקום לאספקה לכמה ימים
לקבוצת מחקר שתצא ביחד איתנו, וכמובן למעבדת תיקונים ופיתוח,
שתוכל לתת מענה לכל צרה שתיקרה על דרכנו בסיורנו הלוך ושוב
ובין הזמנים.
בהערכה גסה, ולשם התחלה, הגענו לחישוב שאנחנו זקוקים לכמה
עשרות אלפי שקלים. שיסינו את רות בחוג לתנ"ך באוניברסיטה
בירושלים.
רות היא חברה בכירה בחוג ומוערכת שם מאד. בלא הקדמות מיותרות,
נכנסה רות אל משרדו של מנהל החוג, פרופ' עמיאל דגן. רחלי
המזכירה ניסתה לצייץ משהו, אבל רות לא שמה עליה. פרופ' דגן לא
היה במשרד. היא חזרה אל המזכירה.
"הפרופסור יצא לשבתון רק ביום שישי האחרון. הוא לא בארץ", כך
רחלי. "במה אוכל לעזור לך פרופסור שדה?"
"מי ממלא את מקומו?"
"פרופסור בן בסט. הוא חוזר רק מחרתיים. בינתיים רוב חברי החוג
בחופשה. להשאיר הודעה?"
"כן בבקשה, אני מבקשת להפגש עם בן בסט מיד כשהוא נכנס לתפקיד.
הנה הכרטיס שלי, שיצור איתי קשר דחוף. בסדר?"
עם רות לא מתווכחים. "בסדר פרופסור שדה. שיהיה לך יום טוב",
סגרה המזכירה את הדיון.
פרופסור בן בסט היה רכרוכי במידה שעיצבנה את רות. "אין אף אחד
אחר אריה. כרגע אתה הבוס, וזה לא עומד להשתנות בשנה הקרובה.
אתה מעוניין במחקר הזה או לא? זה מסע של פעם בחיים. דרוש לנו
כסף. יש לך תקציב ואתה מחליט מה לעשות בו". הטון שהפגינה היה
תקיף ותוקפני, שלא להותיר מקום לספקות.
אריה בן בסט היה נרעש ומלא פיקפוקים. זה עתה חזר משנת השבתון
שלו, וקיבל לידיו באופן זמני את ניהול החוג, במקום הפרופסור
הוותיק, המנהל התמידי - פרופסור עמיאל דגן, וכבר בתור דבר
ראשון עומדת מולו רות שדה, עם כל רוח הקרב האופיינית שלה, ועם
כל היוקרה המדעית המפורסמת, ודורשת תקציב שבכלל לא הוקצה ולא
נמצא בספרים. הוא לא ידע מה לעשות וכיצד לפעול, מה גם שהיה
רכיכה של ממש.
"רות יקירתי", אמר לה בנועם, כשקולו מביע חרדה ועצבנות. תני לי
מספר ימים לבדוק את הדבר עם עמיתיי, ואני מבטיח לך תשובה.
בסדר? כמה כסף למעשה דרוש לפרוייקט הזה?"
בלי לחשוב פעמיים, ובלי שהיה בסיס כלשהו לאומדן זרקה רות שדה:
"לפחות חצי מיליון דולר אריה!".
עד תום השבוע התקבלה הזמנה לרות, להגיע בדחיפות אל משרדו של בן
בסט. התנאי שהציבו בחוג לתנ"ך היה ששלושה מחברי החוג, מלבד רות
עצמה, ישותפו במסע בפועל, בתיכנון המסלול והמקומות בהם ייבקרו.
בתמורה, הבטיח בן בסט, ישתדל מאד להשיג בערך רבע מיליון דולר.
לא היה שום סיכוי שנסכים לתנאים. הכסף היה גדול אומנם, וענה
לצרכים, אבל לאחר שנצייד את הספינה בכל הדרוש למסע, לא יישאר
מקום למספר גדול של נוסעים, והתשובה לבן בסט הייתה, "אתה
מצטרף, אבל אין מקום נוסף".
בן בסט נכנע. כבר ציינו שהיה מין רכיכה שכזה?
חברי החוג לתנ"ך כבר ידעו על ספינת הזמן שלי ועל המסעות שאני
עורך מדי פעם למחוזות התנ"ך. לא אחת התעניינו וביקשו להשתתף.
ברור לי העניין הרב שמסעות כאלו מעוררים שם במסדרונות האקדמיה,
אבל כל עוד היו אלו מסעות חובבנים, בלא כל תמיכה, לא הייתי
מוכן לקחת אחריות על איש. היחיד שזכה לכמה גיחות קצרות ביחד
איתי, לבד מהמסע הראשון שאליו יצאנו כמועדון חברים, בלי שום
הכנה של ממש, היה רק אבי שדה. איתו חשתי תמיד כל כך בטוח ושקט,
והייתי משוכנע ששום בעיה לא תהיה קשה מדי לפתרון, ותמיד נצליח
לחזור בשלום הביתה.
"נשארה לנו עוד קצת עבודה על כמה רעיונות בפרינסטון צביקה",
סיפר אבי. "למשל, עדיין איננו יכולים להביא את הספינה למקום
גיאוגרפי מדוייק בכל מקום בזמן. יש לזה כנראה פתרונות
בתיאוריה. כבר התווינו שם מסלול לאיפיון הפתרון הדרוש, וגלילאו
הבטיח לתת דעתו בעניין בזמנו הפנוי, אבל בעניין הזה אנחנו
עדיין באותו המקום".
"ומה עם גנרטור מוקטן או אישי לפאזה הזוויתית אבי?" שאלתי.
"או, כאן יש לנו כבר התקדמות ממשית ורצינית. אני מניח שעוד
ביקור אחד אצל הפרופסור, ואני חוזר משם עם משהו מוקטן ממש, עד
שתוכל לשאת אותו בכיס".
"זו בשורה נפלאה אבי. אני חושב שדבר שכזה יקל עלינו להסתובב
בין המקומיים בכל זמן שנגיע אליו, בלי שבכלל ירגישו בנו. זה
יהיה יקר?"
"לא ממש", ענה אבי, "אנחנו עובדים על זה ביחד ובנפרד, ויש לנו
כבר כמה פרוטוטייפים. תאמין לי צביקה, זה עובד".
לא אלאה אתכם קוראים יקרים שלי בחישובים המסובכים של תורת
הקוונטים, לא אפתח בפניכם את דקויות המשוואות של פונקציות הגל.
מה אני שרדינגר? אני אפילו חתול אין לי.
אבל רבותיי המדענים, אסביר לכם רק שזה עובד בערך ככה: יש לי
במכוון הזמנים שבספינת הזמן שלי, סופר-מכוון אחד, שתפקידו לבצע
שינויים בפאזה הזוויתית.
אני מבין שזה לא אומר לכם הרבה, הרי לא נסעתם איתי ואתם לא
מכירים את ספינת הזמן שלי. אבל הסכיתו ושמעו: הנוסחה הכי קולית
שאתם יכולים להעלות בדמיונכם, מראה בביטחון מוחלט, ששינוי
בפאזה הזוויתית של הזמן בפונקצית הגל, במידה קטנטונת ידועה, לא
יותר מ . . . טוב לא אגלה לכם את כל הסודות כרגע, אבל רק בכמה
מעלות בודדות של זווית, ועוד כמה שברירי מעלה, אז אם הפאזה
הזוויתית מקדימה את פונקציות הגל בחישוב זמן האפס, הרי שספינת
הזמן ואנוכי בתוכה, נהייה בבחינת רואים ואינם נראים, שומעים
ואינם נשמעים. אנחנו שם, ואיש לא יודע. זוהי הזווית הקריטית.
צריך לדייק כמובן, כי אם נשתמש בזוית המשלימה במקום בזוית
הקריטית, נהייה במצב הפוך, אנחנו ניראה לכולם ולא נראה אותם,
כאילו שהם לא שם, ובכל זאת הם שם. אומנם לא יוכלו לגעת בנו
לרעה, את זה הפונקציה אינה מאפשרת בשום מקרה, אבל מה, לא נעים
להיות בכלוב בעל מראה חד צדדית. רואים אותך מבחוץ ואתה אינך
יודע.
רק מה, הגנרטור המייצר את הזווית הקריטית הזו, הוא משהו עתיק
וישן, כמו הספינה עצמה. גדול כבד ותופס המון מקום בספינה.
הבשורה הכי נהדרת שהביא כעת אבי שדה היא, שניתן להקטין אותו
לממדים זעירים ממש. יופי. נראה שנהייה מוכנים למסענו הבא בתוך
משהו כמו שבועיים לכל המוקדם.
אבי מעולם לא הכזיב. כל השינויים, השבחת המערכות, התוספות
והחידושים עמדו לרשותנו בזמן, וספינת הזמן שלנו הייתה מוכנה
למסע מבחן.
המון מקום נחסך בעקבות מזעור האלקטרוניקה החדישה של ימינו,
לעומת זו שהייתה הספינה מצוידת בה במקור. מה שחשוב עוד היה
החיסכון העצום בצריכת החשמל של מערכותיה, דבר שחסך לנו מקום רב
שבעבר נדרש קודם עבור ג'ריקנים דלק. אפילו פאנל סולארי חדיש
התקנו על גג הספינה, כזה שדאג לאספקת חשמל די טובה, לצורכי
האלקטרוניקה עצמה, לפחות לשעות השמש.
חידושים על גבי חידושים. בעצמי כמעט שכבר לא הכרתי את הספינה.
אבי טרח לבנות אפילו בקרה חדשה וממוחשבת לתנועה בזמן ובצירים
הגיאוגרפיים, כשכל אלו מוצגים אחר כבוד, בצורה ברורה ונוחה, על
צג מחשב גדול ממדים.
"מה דעתך רותי, ניקח את התכשיט שלך למסע כפרס על מה שעשה
לספינה?"
רות חייכה חיוך רחב, כשהיא מנסה לשווא להצניע את גאוותה על הבן
יקיר לה. "אתה צריך לקוות צביקה, שהוא יסכים לקחת אותך!", אמרה
וצבטה אותי במקום רגיש בהסתר. רציתי כל כך לחבק אותה שוב בלהט,
אבל נוכחותו של אבי במקום לא היוותה קרקע נוחה למפגני חיבה
ראוותניים מהסוג הזה.
"בלי התכשיט הזה, הספינה הזאת לא יוצאת לשום מקום צביקה,
והג'ינג'ית הזאת באה אתנו לכל מקום שאנחנו נוסעים אליו" רעם
קולו של אבי ואנחנו הנהנו בראשנו בהסכמה, "נכון אמא?"
מסע הבדיקה האחרון שערכנו, היה הצלחה גדולה. כל שהיינו זקוקים
לו עתה היה רק למלא מחדש את המזווה והמקרר הגדול, וכבר אנחנו
מוכנים לדרך.
פרופסור אריה בן  בסט היה שותפנו החדש למסע הנוכחי. מומחיותו
הבלשנית של ד"ר חום שהשתתף אתנו במסע הקודם לא הייתה נדרשת כל
כך הפעם. זמן המטרה החדש שלנו היה כבר בתחום דוברי שפת עבר,
גלגולה הקדום של העברית, שפה בה שלט היטב בן בסט וכמובן גם רות
שלנו עצמה.



המסע:
היה עדיין קיץ כשיצאנו לדרך. מזגן הספינה פעל בשקט וביעילות
מדהימים. כל אחד ידע כבר את מקומו בספינה והרגשנו בטוחים
סקרנים ונרגשים.
נרגש מכולנו היה הפרופסור מהחוג לתנ"ך, אריה בן בסט. בתור מנהל
הוא היה רכרוכי, חסר חוט שידרה, אלא שכאיש צוות, חוקר ומדען
ראוי, מצאנו בו חבר טוב ומהימן לטיול המזומן לנו כעת.
"לאן מועדות פנינו היום?", שאל הפרופסור.
"בתוכנית הפעם", עניתי, "בראשית פרק כב'. מישהו זוכר מה קורה
שם?"
בן בסט נראה מאושר. "היטבת לבחור היום קפטן", זרק לעברי.
טוב שלא קרא לי בני, חשבתי ביני לביני. דומני שגילי קצת עולה
על שלו.
"זה ברור", המשיך בן בסט מבלי שנזקק לפתוח בכלל את הספר. זוהי
פרשת העקדה. נכון?
"אכן כך" אישרתי. "אבי, שים את הקואורדינטות על באר שבע ונצא
לדרך".
"מדוע לא לארץ המריה", התפלא הפרופסור, "הרי שם מתרחשת העלילה.
אם אנו רוצים להגיע אל פרשת עקדת יצחק, הר המוריה הוא המטרה
הכי מתאימה לתצפית".
"נכון" אישרתי לו, "אבל אנחנו רוצים לצאת ולהתחיל מההתחלה ככל
האפשר, וככל שאני מבין, הזוג החלוצי שלנו - אברהם ושרה, גרו
באותו הזמן בבאר שבע".
אמת", הסכים בן בסט.
"איך אנחנו יודעים את זה?" שאל אבי?
"אהה", הקדים אותי הפרופסור המהולל והסביר, "זה פשוט. בסוף
העלילה הם חוזרים לבאר שבע, נכון?"
"אכן", רטנתי. "הנה בפסוק יט' נכתב": "וישב אברהם אל-נעריו,
ויקמו וילכו יחדו אל-באר שבע; וישב אברהם, בבאר שבע.", הפגנתי
את ידיעותיי המפליגות, כשאיש מהחברים לא שם ליבו לספר התנ"ך
הפרוס על ברכי מתחת לשולחן הבקרה ועמדת הקפטן שלי.
הנסיעה בזמן הייתה חלקה כרגיל. מהחלונות לא ניתן היה לראות דבר
מלבד אפרוריות מאובקת ומרחפת.
בפנים, על מסך המחשב יכולתי לראות כיצד מכוון הזמן סובב לאחור
במהירות. המזגן עבד חרישית והזרים עלינו אויר נקי מיובש
וצונן.
מהירות המכוון החלה לקטון. אנחנו כבר באזור הזמן המבוקש. אבי
תפס פיקוד ליד אמצעי הנהוג הגיאוגרפי.
"באר שבע אמרתם?"
"באר שבע היא המטרה היום יקירי" ענתה רות בשם כולנו.
"ולמה נקרא שם המקום באר שבע? על שום מה?", הקשה לפנינו
הפרופסור כאילו היה מנהל שעור בתנ"ך בפקולטה.
אבי ניסה את כוחו: "שבע בארות שבאזור אולי?",
"לא" כך הפרופסור,
רות חייכה. "מה אתה אומר צביקה?"
"אני עוד זוכר את שעורי התנ"ך בתיכון כשישבנו ביחד ליד שולחן
אחד רותי, אז לא תתפלאי אם אפתיע אותך, הלא כן?"
"אתה תמיד מלא הפתעות כרימון יקירי, אבל לא תתחמק הפעם. תענה
לפרופסור או שתקבל ציון נכשל".
"או-קיי ג'ינג'ית יפה שלי", נעניתי לאתגר. "את בטח תחשבי
שהתשובה שלי תהייה על שום שבע כבשת, נכון? אבל את שוכחת שאני
עושה לפעמים שיעורי בית לפני היציאה למסעות. אז בתיכון לא
הייתי עושה אותם והייתי מעתיק ממך, אבל היום יקירתי האדמונית,
הנה לך, פרק כא' פסוק לא': על-כן, קרא למקום ההוא--באר שבע:
כי שם נשבעו, שניהם".
"יופי צביקה", התפעל בן בסט. "אבל מיהם השנים? מה אתה אומר
אבי?"
"באמת שאני לא יודע פרופסור, אבל ייקח לי פחות זמן לבדוק את
זה, מאשר לך לחשב את הזווית הקריטית של פונקצית הזמן, ובמסע
הזה זה משמעותי קצת יותר".
"נו באמת", התערבתי, מדובר שם באברהם אבינו ובאבימלך. אבל די
לחידות, הנה אנחנו מגיעים".
אבי הנחית את הספינה. המקום אליו הגענו היה שומם למדי. מספר
אוהלים ומספר בעלי חיים, קצת עצים להצל את מושבם של המקומיים
וזה הכל.
חיפשנו מקום נאות לחנייה. קבוצת שיחים גבוהים שניתן לחשב אותם
כעצים קטנים, חשופים לשמש ולרוח, היו הדבר היחיד בשטח שניתן
היה להיחשב כמקום מתאים פחות או יותר.
התחלנו להתארגן ליציאה. כל אחד מאתנו כבר הכין תרמיל אישי, על
פי חלוקת תפקידים מוקדמת שהסכמנו עליה מראש.
הסווינו את הספינה באמצעות הזווית הקריטית, וכעת סקרנו את
הסביבה הקרובה עדיין מבפנים, דרך  החלונות.
העצם הקרוב ביותר אלינו היה אוהל בדואי גדול מידות, שיריעותיו
כהות והוא נושא אבק דורות בהיר בכנפותיו.
בתחילה לא ראינו נפש חיה מסביב. מעט קולות, בעיקר נשיים, עלו
מתוך האוהל פנימה. הייתה כאן שעת בוקר מאוחרת, והשמש החלה
קופחת באכזריות במקום השומם ההוא - באר שבע.
מתוך האוהל יצאו שתי נשים, סוחבות איתן מספר שטיחים לניעור.
מצפון לנו יכולנו לצפות בעדר קטן של עזים שחורות, נהוג בידי
נערה בדואית, נע לכיוון גבעות שמעט צבע ירקרק מבצבץ ועולה
מקרקעיתן.
מבט למזרח גילה לנו מספר נשים לבושות גלביות כהות כשעל ראשן
כדים, והן נראות כשמות פעמיהן אל הבאר הקרובה.
"הגברים נחים כעת לבטח באוהליהם", רטן קלות הפרופסור, "משחקים
שש בש עם שכן או אורח מקרי, ומשרתת צעירה רוחצת את רגליהם על
פי המסורת".
במרכז ההתעניינות שלנו היו כעת שתי הנשים המנערות את השטיחים.
רות ובן בסט ניסו לבחון את ידיעותיהם המופלגות בעניין התרבותי
של לבושן.
"אני מוצאת שהגבוהה, המבוגרת יותר", שחה רות, "נראית כמצרייה,
הן על פי לבושה והן על פי תסרוקתה. מסכים אריה?"
הוא הסכים. "ואילו השניה, הקטנה, הצעירה, היא נראית לי כנענית
מקומית. הן לבטח שפחות של איזו גבירה, אשת שייך נכבד ששם
באוהל".
הם הסכימו גם על כך שהמצרייה כנראה בכירה יותר, והצעירה
המכרכרת סביבה, מנסה לרצות אותה.
"תביטי אמא", אמר אבי", "זו שאת אומרת שהיא מצרייה, מהזווית
שלי רואים שיש לה בטן תפוחה מאד. לא אתפלא שהיא בהריון
מתקדם".
רות ניגשה אל החלון שדרכו הביט בנה. הוא צדק. "נכון בן", אמרה.
"אם הייתי הגניקולוגית שלה, לא הייתי מרשה לה לנער שטיחים
במצבה, בטח שלא בשמש שכזו".
ניעור השטיחים מלאי האבק נראה בעליל כמקשה מאד על המצרייה. היא
התלוננה ללא הרף, והצעירה הכנענית שאיתה, שמנסה הייתה לעזור
ולתמוך כל הזמן, רק גרמה לה להתקפי כעס וספגה צעקות נמרצות
וקללות.
הצעירה לא  נבהלה בקלות ורק המשיכה לצחקק, כשנראה בברור שהיא
מלאה חיבה והערצה אל חברתה הבכירה.
הן נכנסו לאוהל והביאו יחדיו שטיח גדול וכבד יותר. קשרו את צדו
האחד לעץ והחזיקו בצדו השני לניעור ביחד.
לפתע אחזה המצרייה בבטנה, מתמוטטת תוך זעקה חדה. מהאוהל יצאה
במהירות גבירה לבושה הדר, שניכר בה שגבירתן היא ומבטה דואג.
רות נדרכה בשניה. בתוך הספינה יכולנו לשמוע בברור שהשתים
קוראות לגבירתן בשם שרה. האם הגענו בדיוק אל אוהל שרה אמנו?
לא היה זמן לתהות. רות זינקה החוצה כשבידיה תרמילה הרפואי.
ניגשנו בבהילות אל שלושת הנשים ובידי כל אחד מאתנו ציודו לכל
מקרה. רות ובן בסט החלו לנסות לתקשר איתן. לא היה קושי ניכר.
שפתן הייתה כעברית עתיקה, ושניהם שלטו בה, ונצרכו רק למעט זמן
להרגיל אוזנם לניב המקומי.
רות המורגלת בהגשת עזרה, נקטה בדרך המקובלת, להרגיע את המשרתת
הסובלת ולסייע להכניס אותה לאוהל.
כעת הציגה עצמה כרופאה, והתחילה בלא שהיות לבדוק את המצרייה.
"מה שמך יקירה?" שאלה כשהיא בוחנת את בטנה התפוחה.
שם השפחה המצרייה היה נפרטירה. תוך דקות נרגעה והחלה לחייך אל
רות, משהבינה שזו מיילדת או משהו דומה.
נפלא היה מבינתן מהיכן הגענו ומי אנחנו. בוודאי שלא יכולנו
להסביר שבאנו מהעתיד. אבל מאד חפצנו לשאול על בעלה של שרה,
והאם שמו אברהם?
אכן, שמעו של בעלה יצא למרחקים, ושרה לא התפלאה כל עיקר על
שאלותינו, רק סיפרה שהוא שיצא עם בנם יצחק להקרבת קורבן על הר
המוריה. הבנו שהגענו ממש אל הזמן שלפני פרשת העקדה. בן בסט
נראה נסער ונרגש מאד. הוא דרש מיד שנעשה ככל שנוכל להגיע למקום
העקדה ולצפות בהתרחשות.
זו הרי מטרת הנסיעה כולה, הלא כן? לא נוכל להרשות לעצמנו
להחטיא את האירוע הזה".
רות, כשבדקה את נפרטירה, נוכחה לדעת שהעובר שברחמה של זו,
נמצא בתנוחת עכוז, ואם לא תביא אותה לבית חולים במהירות, הרי
סכנת חיים עורבת ליולדת ולבנה.
רות הייתה רופאה בנשמתה. איש לא יוכל לעולם להסיט אותה מלטפל
במי שנזקק לעזרתה. לא בן בסט ולא המסע בזמן שבו נטלנו חלק כעת.
היא חייבת לעשות את המוטל עליה ולא תוותר.
ברוב דעות וכנגד מחאתו של פרופסור בן בסט, החלטנו לקחת את
היולדת, ביחד עם שרה ועם המשרתת הכנענית, ששמה כפי שנודע לנו
כעת היה איקי, לספינת הזמן ולהביאם אל בית היולדות של רות. לא
הסכמנו בשום פנים להתפצל ולהותיר את בן בסט מאחורינו. שום דבר
לא יכול היה להבטיח לנו שנוכל לשוב בדיוק לזמן הנכון, בכדי
לאסוף אותו ולהחזירו הביתה בשלום.
תוך כדי הויכוחים, משכה את תשומת לבנו מהומה גדולה שהתחוללה
בחוץ. תן שוטה התפרץ לאזור, והתושבים שסביב יצאו כנגדו במקלות
ותופים רעשניים לגרשו.
התן התקרב בריצה פראית לעבר עדרי העזים והכבשים שרבצו שוקטים
סביב המאהלים והשקתות, שיניו חשופות ופיו זב ריר.
אבי הגיב בזריזות מופלאה. הוריד משכמו את רובהו, כיוון בזריזות
אל התן המשתולל, שכבר תקף ונשך כבשים אחדות, וירה בראשו כדור
אחד בודד ממרחק מאה מטר לפחות.
שקט השתרר במקום מיידית. קול הירייה הדהים והפחיד את האנשים
והחיות כאחד. מעולם לא שמע איש מהם יריית רובה. אבל התן נפל
במקום ומת.
אבי שעמד בפתח אוהלה של שרה ורובהו בידו, החווה לעבר האנשים
וקרא לעברם להרגיעם. הבטיח להם שהרג את התן המשוגע, אבל הוא לא
יפגע באיש. ציווה עליהם לשחוט מייד את הכבשים שננשכו ולשרוף את
גופותיהן, ביחד עם גופת התן המומת, בכדי למנוע מחלות ומגפה
קשה, כך הסביר להם.
הוא סירב בתוקף לכל בקשה לקבל לידם כלי נשק נורא זה, היורה
רעמים והורג ממרחקים בלא חצים.
השכבנו בספינה את נפרטירה על אלונקה מאולתרת, ובעוד אנחנו
מכינים אותה למסע חזרה לזמן ממנו באנו, טרח אבי על כיול מציין
הזמן המקומי, לוודא שנוכל לחזור לאחר שנשוב, למקום והזמן
בדיוק. כמה מעצותיו של ד"ר פרופסור גלילאו, נמצאו מועילות
ביותר.
הדרך חזרה, בה חלפנו על פני כארבעת אלפי שנות היסטוריה, ערכה
קצת למעלה ממחצית השעה, זמן פנימי של הספינה. באותו הזמן
אירחנו את אורחותינו שלא חדלו להתפלא ולהתפעם מגודש
הטכנולוגיות שהיו בלתי נתפסות בעיניהן. היה מרגש לראותן
מתלהבות כל כך מטעמו של מיץ תפוזים מקורר, וכיצד כינתה אותו
שרה: "משקה האלים" ואת לפתן האננס כמאכל גן העדן. הספקנו עוד
להוציא מהמקרר מנות עוף גריל צלוי, לחמם עבורן במיקרו-גל
כשבתוך דקה התפשט בספינה ריח נפלא. בתוספת פיתה מחוממת עם
חומוס שהגשנו על צלחות חד פעמיות וחמוצים מקופסא. הנשים
הנפעמות הביטו בנו כקוסמים, נרגשות וטועמות בנימוס וביראה
ואינן מבינות, לא את קיפאון המזון ולא את הפשרתו המהירה
וחימומו המיידי.

  אורחות בציוויליזציה והלם המודרנה
נחתנו בשלום במגרש החנייה של בית החולים, מקום עבודתה של רות.
מיד שלפה רות מכיסה טלפון סלולארי וחייגה למזכירתה שבמחלקת
היולדות. נתנה הוראותיה ותך דקות הופיעה אלונקה על גלגלים
במגרש החניה. הספינה הייתה מוסווית כרגיל. רות כיוונה את הצוות
עד קירבתנו. או אז הסרנו זמנית את ההסוואה ויצאנו עם האורחות,
כשנפרטירה הגונחת מוטלת על האלונקה.
רות המובילה את האלונקה בעצמה, עברה את הקבלה והשאירה הוראות
למזכירתה כיצד לרשום את היולדת האורחת.
הכניסה את נפרטירה לחדר הבדיקה והרשתה לשרה והמשרתת איקי
להיכנס עמה. אבי ואני נותרנו בספינת הזמן שלנו, חיפשנו ומצאנו
מקום טוב לחנייה מחוץ למגרש, בלא סכנת התנגשות במכוניות שבו.
בחדר הפשילה רות את שמלתה של נפרטירה, חשפה את ביטנה, מרחה
אותה בג'ל קריר, בידה נטלה פרוב מאיים, והחלה מעבירה אותו על
הבטן החשופה לחרדת שרה ואיקי.
על המסך הקרוב החלה להצטייר תמונה. רות חייכה אל השתיים,
הצביעה על המסך הגדול והראתה להן את תמונת האולטרא סאונד.
"רואות גבירותיי, הנה כאן, בתוך ביטנה של נפרטירה, אתן יכולות
לראות את העובר הנמצא בתנוחת עכוז". זוהי הבעיה שבגללה הבאנו
אתכן לכאן. לא יכולתי ליילד אותה בביטחון אצלכן. כאן נוכל
ליילד אותה והבן שלה יצא בריא ושלם".
"בן?" תהתה שרה בקול? "כיצד את יודעת שזהו בן שנמצא ברחמה ולא
בת?"
רות הראתה להן, תוך שהיא מצביעה על המקום הנכון בתמונת האולטרא
סאונד, שאכן זהו בן בכרסה. "זהו לבטח בן ולא בת", חייכה
באושר.
היא הקישה על מקש במחשב ותוך רגע פלטה המדפסת שבצד, את התמונה
שעל המסך, ומסרה אותה לשרה. "קחי שרה, זו מתנה בשבילך, תראי
אותה אחר כך לנפרטירה, שתראה כיצד נראה בנה ברחמה".
שרה חשבה שזהו שיא השיאים בפלאים אותם היא חווה. לראות את
היילוד בבטן בטרם נולד, מי שמע על פלאים שכאלו. היא הייתה
נרגשת עד עומק נשמתה, אחזה בידה של איקי, שהייתה בוכה כילדה
קטנה.
כעת נלקחה נפרטירה לחדר היולדות ורות הכינה עצמה לנתח אותה
ניתוח קיסרי.
רות לא העסיקה עצמה ברגעים אלו במשמעות הלם התרבות והטכנולוגיה
המודרניים על שלושת הנשים שהביאה עמה מהעבר הרחוק כל כך. היא
הייתה עסוקה ומרוכזת כולה במשימה שלפניה. אבל אותן נשים החלו
לחוות כעת הלם של ממש. כל צעד כל פתיחת דלת, כל הדלקה וכיבוי
של אור, כניסה למעלית, נסיעה ברכב, מטבח וציודו, בתי מגורים
ענקיים, רחובות וכבישים, אנשים בלבוש כל כך שונה, בכל אשר
יפנו, אין דבר אחד שמוכר להן מעולמן.
יכול אדם להשתכר מפרט אחד מוזר שכזה בלבד. מטלפון בו מדברים
האנשים, מאורות התקרה, מהדלת הנפתחת מעצמה ונסגרת חרישית
אחריך. הכל, הכל כל כך שונה ומשונה. כל כך זר ומנוכר להן, ועם
זאת נראה כל כך ידידותי לכל הסובבים אותן. כיצד להבין זאת?
התמונה ההיא מתוך רחמה של נפרטירה, כיצד באה לעולם? והרי מול
עיניהן היא נוצרה. בידיה של הרופאה האדמונית הידידותית כל כך
שחשה לעזרתן שם במדבר, באוהלה ביתה, שבאה משום מקום ולקחה אותן
אל המקום ההומה אדם כל כך, מקום שכל אחד מכיר את מקומו ויודע
לאן פניו מועדות, כיצד לעבור בדלתות שאחדות נפתחות לרוחב
ואחרות סובבות על צירן.
הן חשו עצמן כל כך מבוהלות, כל כך חסרות ביטחון. רות כבר נכנסה
אל חדר הניתוח עם נפרטירה הרדומה למחצה. הן לא הורשו ללוות
אותן פנימה. עומדות היו חדלות אונים ומחכות למושיע.
אבי ואני הגענו אליהן ואחזנו בידן. הפנים המוכרות והידידותיות
שהתאמצנו לשוות לעצמנו, פעלו כעת פעולתן. שתי הנשים, שרה ואיקי
נראו כנרגעות. היינו שם כעת לצדן, ושוב אינן לבד בעולם הזר
והמנוכר הזה. שרה חייכה אלינו בשמחה, ואיקי כורעת למרגלותיה,
מרימה עיניה מעלה כמבקשת עידוד מגבירתה.
בינתיים הגיעו למחלקה חברים מהחוג לתנ"ך, וכולם התגודדו ליד
משרדה של רות. סיפור הבאתה של שרה אימנו עשה לו כנפיים במהרה,
והתקשינו מאד להסתירו מפני הקהל. השבענו את החברים מהחוג לנצור
את לשונם. פרופסור אריה בן בסט נראה מכרכר שם כתרנגול כפרות.
בקשנו ממנו להרגיע את רוחות חבריו. "זה לא הזמן המתאים
פרופסור", רטן אבי. "אמא מנתחת כעת את נפרטירה, ואנחנו ניקח את
שרה ואיקי למקום מבטחים. לא ניתן לראיין אותן, עד שיירגעו מעט
מהלם המודרנה שמסביב. ברור? אל תפתחו ציפיות לזרימת אינפורמציה
מהירה. סבלנות רבותיי. תנו לנו עוד כמה ימים בבקשה".
מבטו של אבי היה קשה ומוצק, דבריו נאמרו בטון החלטי וחסר
פשרות, ולא הותיר מקום לשאלות ופקפוקים.
בחוץ כבר חיכתה לנו מונית גדולה. נכנסנו כולנו לתוכה.
אורחותינו שוב היו המומות. לא הבינו מהי מטרת אותה קופסת מתכת
גדולה אליה אנחנו נכנסים, ולהפתעתן המוחלטת היא החלה לנוע
ולנסוע. לא היו סוסים ולא חמורים מחוברים אליה. היא נסעה בשקט,
תמרנה בקלות במגרש, ואחר כך יצאה ממגרש בית החולים והחלה מטפסת
בכביש המוליך אל העיר.
פרופסור בן בסט נפרד מאתנו לעת עתה, ואבי ציווה על הנהג לקחתנו
אל תחנת הרכבת. שרה ואיקי הביטו נפעמות מחלונות המונית. מעולם
לא ראו עיר גדולה שכזאת, בתים גדולים כל כך, אנשים רבים כל כך,
רחובות בלי סוף, גנים, פארקים, שווקים הומי אדם וסחורות שעינן
מעולם לא חזו בשכמותן.
נכנסנו אל תחנת הרכבת. הייתה שם מכונה למכירת כרטיסים. הוצאתי
כרטיס אשראי מכיסי והעברתי אותו בקורא האופטי.
"מה זה?" שאלה שרה.
"אנחנו ניסע כעת ברכבת", הסברתי לה, "ועכשיו קניתי כרטיסים
לנסיעה ושילמתי באמצעות המכשיר הזה"
היא הביטה בי בחוסר אמון מוחלט. "כיצד שילמת?" שאלה, לא ראיתי
שום מטבע עובר לסוחר.
חייכתי וידעתי שאתקשה להסביר.
העברתי את הכרטיסים עבורן בעמדות הכניסה. הצבעתי על הפסים
וסיפרתי להן שעל הפסים הללו נעות רכבות שהן כלי רכב ארוכים
מאוד שאוספות קהל גדול ורב ומסיעות אותנו ליעדים שבדרך.
ממול עברה רכבת בכיוון ההפוך ועצרה. אנשים נבלעו בתוכה. איקי
נבהלה נורא. דומה היה עליה שזו תולעת ענקית שבולעת את האנשים
אל קירבה. גם שרה הייתה מבוהלת, אלא שעד שהספיקו לומר את דברן
ופחדיהן, הגיעה אל הרציף שלנו הרכבת שחיכינו לה ועצרה. דלתות
הקרון נפתחו, ואנחנו צעדנו עם ההמון פנימה, כשאבי ואני מעודדים
את הנשים המבוהלות להיכנס עמנו.
בפנים היה נעים וקריר. מצאנו מושבים פנויים ביחד והתיישבנו
בהם. הראינו להן שאין זו תולעת ענקית, אלא מרכבה ארוכה בלבד,
כשכל האנשים שאתנו ביחד, יושבים רגועים וכל אחד עוסק בשלו.
בתחנות השונות עלו וירדו אנשים רבים ואנחנו ירדנו כשהגענו
לתחנה שלנו. מיד הזמנו מונית שלקחה אותנו אל ביתי הפרטי.
עד שהגענו היו שתי האורחות שלנו לחוצות למדי. הן לא ידעו איך
לומר לנו זאת. אנחנו כבר הלכנו להתרוקן בבית היולדות או ברכבת,
ושכחנו לשאול אותן בדבר צורכיהן.
לחצתי על כפתור המעלית. תוך מספר שניות נפתחה הדלת והזמנתי את
כולם להיכנס פנימה. שרה ואיקי הביטו בפליאה ולא הבינו מהו התא
הקטן הזה, אבל נכנסו בלא אומר. לחצתי על כפתור הקומה העשירית
והמעלית עצרה שם בשקט ופתחה דלתותיה.
הלובי הקומתי היה חשוך. אבי יצא ראשון ולחץ את מתג התאורה. אור
דל נשפך והאיר את הלובי. הוא מיהר ולחץ על פעמון דלתי. יעל
אשתי פתחה. היא הייתה מוכנה זה מכבר. הודעתי לה על בואנו
בטלפון.
הזמנתי את האורחות להיכנס פנימה. שרה החלה לאותת על סימני
המצוקה ויעל קלטה אותה מיד. חייכה אליה והציגה עצמה. נטלה ידה
ומשכה אותה אחריה אל השירותים. נכנסה עמה ותוך דקות הסבירה לה
את כל שעליה לדעת בתא הקטן ההוא, כיצד משתמשים בו וכיצד
מעלימים את הפרש.
משנתנה שרה את הבטחתה שהכל ברור לה, יצאה יעל והובילה את איקי
אל התא השני, וחזרה על ההסברים בשנית.
איקי הייתה קצת יותר קשת תפיסה, אבל לבסוף הבינה. חייכה ונתנה
סימן שהכל בסדר.
כשיצאו הנשים מהשירותים, לקחה אותן יעל אל חדר האמבטיה והסבירה
להן כיצד לרחוץ ידיהן ופניהן, וכיצד להתרענן.
הלם התרבות והמודרנה הלם, והלם בעוז. כיצד על הנשים הללו
להתרגל ולתפוס את עולמנו, על מנהגיו וכל המכשירים והמתקנים
השונים והמשונים, שמעולם לא נתנו דעתן על שכמותם.
הנשים הללו צריכות להיות נתונות בלחץ נורא, חשבתי ושיתפתי את
יעל רעייתי ואת אבי במחשבות המטרידות כל כך הללו. אנחנו חייבים
לעשות כל שניתן בכדי להקל עליהן. להסביר, להראות לוודא שהן
מבינות, לא רק חוות את הבלתי נודע והבלתי מובן. עלינו מוטל
להרגיע ולפייס את דעתן. עולמנו יכול להיות מפחיד נורא לאורח זר
כמותן, שבאו ממרחק אלפי שנות היסטוריה שבו מצויות כל המצאות
האדם מאז זמנן ועד היום. להסביר, להראות, לתת תחושת שותפות,
זהו שם המשחק, חשבתי. בדיוק כפי שעשתה יעל מיד כשנכנסו הנשים
לראשונה הביתה.
יעל נטלה ברצינות את תפקיד המארחת. היא הושיבה את שרה ואת איקי
בסלון, והחלה מעתירה עליהן מכל טוב מטבחה, מאכלים ומשקאות.
החלה בקליל ביותר שבמצאי. הוציאה פיתות קפואות מהפריזר. הראתה
אותן לשרה בקיפאונן, הראתה לה כיצד היא מכניסה אותן למיקרוגל
והוא קר, איננו מחומם כהוא זה, מפעילה אותו קצרות, ותוך שניות
מעטות היא מוציאה אותן חמות וריחניות לפליאתה של האורחת. "בואי
והכניסי ידיך פנימה ותיווכחי שאינו חם בכלל", הזמינה אותה
והכניסה פנימה ידה שלה עצמה.
תוך דקות היו הפיתות מהבילות, בתוכן עלה כרוב מרוכך, עגבנייה
חתוכה דק מאד, פרוסות בצלצל צעיר, מריחת מיונז קלה, ומעל הכל
פירורי גבינה צהובה.
את הפיתות הללו הכניסה יעל לטוסטר ומעכה מעט. שתי דקות חימום
והמאכל הוגש על מגש גדול לכולנו, כשריחו מגיר ריר מפינו הרעב.
עוד הוסיפה יעל לטרוח במטבחה על ארוחתנו, והשולחן התמלא כל
הזמן סלטים ומיני מאפה, כוסות משקה קר, וקפה ותה ושוקו, מעדני
גן עדן להרשים את אורחותיה הנדירות. היא הזמינה את שרה והמשרתת
לראות את המקרר המשוכלל שלה, איך בלחיצת כפתור הוא פולט קוביות
קרח להנאתן, וניסתה להסביר כיצד פועל כל מכשיר, החל במיקרו-גל
וכלה במעבד המזון והמיקסר האמריקאי הגדול והאדום המבהיק שעמד
שם.
חששתי שעומס המידע והמראות מעייפים מאד את השתיים. הפעלתי את
המזגן מפאת החום והלחות שבבית, והצעתי שכולנו ננוח מעט.
בשעות אחר הצהרים, כשנטתה השמש מערבה, והצללים החלו מתארכים.
הבריזה מהים החלה להנעים את הישיבה בחוץ. עברנו לשבת במרפסת
הצופה על הים והנמל.
אוניות רבות שהו בנמל אותו יום. שרה ואיקי לא ראו אוניות
מימיהן. גם מראה הים היה דבר יוצא דופן עבורן. האוויר שנשא את
בושמו של הים גם הוא היווה  חידוש נעים לאפן, ורק הלחות הכבדה
קלקלה במשהו את האווירה.
משגברה הזיעה בישיבה במרפסת, הציע אבי שנחזור פנימה לשבת
במיזוג האוויר. עד כה לא שמו לב השתיים לעונג והנוחיות שבתוך
הדירה הממוזגת. כעת התחילו לתהות.
האור בחדר החל לדעוך ויעל מיהרה להדליק את אורות הסלון בו
ישבנו. "הכל כל כך קל ופשוט אצלכם", הביעה שרה את התפעלותה.
"כשיורד הערב באוהל, הולכים לשון. לא מדליקים אור. נרות הם
יקרי מציאות. אש קשה היא להדלקה".
יעל שלחה אליה את אחד מחיוכיה המקסימים השמורים עמה למקרים
מיוחדים. הושיטה ידה אליה והזמינה אותה אל מטבחה. משכה מגירה
אחת, הוציאה משם קופסת גפרורים, נטלה גפרור אחד מתוכה ואמרה:
"הביטי שרה". בתנועה רכה וקצרה אחת הציתה את הגפרור. "הנה"
אמרה לה, הביטי כמה קל בימינו להדליק אש. אחרי כן, הוציאה מצית
מאותה מגירה, לחצה קלות על ההדק, ושוב הוצתה אש. היא סובבה את
מתג כירת הגז, קירבה את המצית אל ראש המבער ומיד עלתה להבה
כחולה סביב המבער.
"כל כך קל יקירתי. כל כך פשוט. אבל אינני צריכה להבעיר אש
בשביל לבשל. אנחנו משתמשים לרוב בחשמל, רק שאת זה אינני יכולה
להסביר לך כל כך בפשטות. לא רואים את החשמל, אבל הוא מחמם, הוא
מפעיל מכשירים, בעזרתו עושים כל פעולה בבית. כמעט הכל, החל
מהאור, המשך בבישול, דרך הקירור ומיזג האוויר, וכלה בבידור".
באומרה זאת, לקחה את שרה בידה חזרה אל הסלון, נטלה את שלט
הטלוויזיה ולחצה על כפתור אחת התחנות.
מיד עלתה תמונה על המסך וקול, ואנשים התרוצצו שם ודיברו וחיו
והיו בפנים כבתוך בועה.
איקי כל כך נבהלה. אבל אבי התגייס להסביר לה שכל אלה אינם אלא
דמויות שאינם נמצאים בבית. הוא החליף תחנות בטלוויזיה אחת אחרי
השניה, ניגש למסך, נגע בו, לחץ את ידה ואילץ אותה לגעת בעצמה
בזכוכית ולחוש שאין שם דבר.
אחר כך נתן בידה את השלט, גרם לה להחליף תחנות בעצמה, לכבות
בעצמה את המכשיר, עד שהשתכנעה שאין שדים ורוחות מולה.
יעל הפעילה את הרדיו בפינת האוכל. הקולות שבקעו ממנו החלו לספר
את החדשות. היא בקשה רגע של שקט. רצתה לשמוע. "ברדיו לא רואים
את הקריין הסבירה, אבל הדברים חשובים בכל זאת".
מאוחר יותר ראינו גם את חדשות הטלוויזיה. שרה ואיקי כבר היו
עייפות מאד והתנמנמו בסלון. בכל זאת התרגשה שרה לשמע תחזית מזג
האוויר. התקשתה להאמין למשמע אוזניה. כיצד יכול מישהו לומר מה
יהיה מזג האוויר מחר, בעוד יומיים או שלושה? רק נביאים יכולים
לחזות את העתיד התעקשה.
למחרת היום נטלנו מנוחה. החלטנו שכולנו, יעל, אבי, שתי האורחות
ואנוכי, נרד אל חוף הים ונשתעשע בו להנאתנו שעות אחדות, נשתכשך
במים החמימים של סוף הקיץ, ונראה כיצד מגיבות שתי הנשים, שרה
ואיקי, למראה הרוחצים והרוחצות ובגדי הים המודרניים שלהם
ושלנו, משחקי הים, החסקות של המצילים, אופנועי הים המשייטים
במים וכל דבר שאינן מכירות.
הבאנו די צידה לשעות ארוכות, שמשיות לצל, מנגלים, וכמובן גם את
כלי התקשורת שלנו.
הסלולארי שלי צלצל ראשון. רות רצתה לבשר לנו על התאוששותה של
נפרטירה מניתוח קיסרי שעברה ועל הצלת התינוק. היא הייתה ליד
מיטתה של נפרטירה שעדיין הייתה המומה וכואבת, אבל תינוקה מחותל
היטב ונקי, בזרועותיה וכולה נראית מאושרת ומאוששת.
הגשתי את הטלפון לשרה: "זוכרת את רות, הרופאה שטיפלה בשפחתך
שרה?"
שרה הנהנה לאות שאכן היא זוכרת היטב. "הנה" נתתי את המכשיר
בידה, "הגישי את המכשיר הזה אל אוזנך, כך", סייעתי לה, "ודברי
אליה. היא תשמע אותך ותדבר אתך".
שרה הייתה נבוכה מאד. כיצד זה תדבר עם מי שאיננה לידה? אלא
שהחליטה לתת בי אמון והחלה מדברת. רות דיברה איתה דרך הטלפון
ושרה התפעמה שוב ושוב. שאלה לשלום שפחתה וקיבלה תשובות מהקול
שכבר היה מוכר לה, כאילו הייתה הדוברת ממש צמודה לאוזנה.
משהתרגלה לרעיון התקשורת המוזרה הזאת, נפנתה לשאול האם תוכל
לדבר גם עם נפרטירה עצמה.
כעת הייתה זו רות שהצטרכה להתאמץ לשכנע את לקוחתה לקחת לידיה
את המכשיר הקטן והמוזר הזה, לדבר לתוכו ולהקשיב לקולות גבירתה
הבוקעים מהאפרכסת.
אילו לא רותקה נפרטירה למיטתה, הייתה קופצת מרוב בהלה וחושדת
ששדים ורוחות נכנסו למכשיר הקטן הזה, אבל קולה של שרה היה כה
ברור וצלול וכה מוכר, שרוחה נרגעה במהרה.
"האם גם איקי לידך גבירתי שרה?", שאלה בחשש, "האוכל לדבר גם
איתה?"
שרה הושיטה את המכשיר אל איקי. זו פחדה ממנו פחד רב. נרתעה
ועמדה לברוח. אבי תפס בידה והצמיד את שפופרת הטלפון אל אוזנה.
"פתיה קטנה", רטן, "הקשיבי לקולה של חברתך נפרטירה, ואחר כך
תעני לה. הבנת?"
רק החלו השתיים לדבר, וכבר קלחה השיחה כותיקות בתקשורת. כמעט
שאי אפשר היה לנתק את המכשירים מידיהן.
יום הים התמלא בחוויות חופשה נהדרות לאורחותינו. אחר הצהרים
התנדבה יעל לקחת את שרה ואיקי להראותן מהו סופרמרקט ענק בימינו
ובהמשך למכון יופי.
לקראת ערב כבר היו עייפות ונכונות לעלות על יצועיהן. כבר ידעו
להשתמש בכל אביזרי הבית כמעט, לעלות ולרדת במעליות, לפתוח
ולסגור כל ברז, לקחת שתייה קרה מהמקרר, לחמם דבר מזון
במיקרוגל, להדליק ולכבות את אורות החשמל, ואף להחליף תחנות
בטלוויזיה.

היום הבא הכין להן הפתעות חדשות מסחררות לא פחות מאלו שלפניהן.
 
בשעת ארוחת הבוקר צלצל הטלפון לבשר לנו על בואו של פרופסור בן
בסט. בתוך שעה שמענו את קול מדחף המסוק מעל ביתנו, נוחת במרחק
קצר. בן בסט בליווי רות שדה נכנסו הביתה והאיצו בנו להצטרף
אליהם לנסיעה אל בית היולדות, שם אמורים היו לבוא לביקור חברי
החוג לתנ"ך, לראות את שלושת הנשים לראיין אותן, לשאול שאלות
ככל שיעלה על דעתם.
הזמנו אותם להצטרף לארוחת הבוקר. הטייס שהמתין במסוק התבקש
לכבות את המדחף בכדי שלא להפחיד את הנשים שמעולם לא ראו כלי
טייס, ושבכל זאת הן אמורות להיכנס אל תוכו בעוד רגעים אחדים.
עד שיובאו לשם, הבאתי עבורו מגש סנביצ'ים מהטובים והמעולים
שיעל רעייתי מוכרת בשכמותם, בתוספת קפה מהביל.
עוד חצי שעה, וכולנו יצאנו אל המסוק. נסינו להסביר לשרה ואיקי
שאנחנו מתכוונים כעת להמריא ולטוס בכלי הזה, והן חייכו בהבנה
מעושה כאילו אנחנו צוחקים עליהן.
הטייס הפעיל את המדחף. המסוק החל להזדעזע ומיד החל נוסק מעלה.
איקי צרחה בקולי קולות. שרה תפסה בכוח בידי וכמעט שקפצה למטה.
אילו לא טרחנו לקשור אותן מקודם בחגורות למקומן, היינו מאבדים
אותן כעת.
יעל שהצטרפה לטיסה, הצטרפה כעת גם למאמציהם של רות ואבי וכמובן
למאמציי, להרגיע את השתיים המבוהלות.
הבטחנו להן שזהו כלי טיס מקובל ורגיל אצלנו, ואנחנו נטוס איתו
אל מקום בית היולדות שם נמצאת נפרטירה, ומכיוון שהוא מהיר מכל
כלי הרכב הקרקעיים שכבר נסענו בהם, הרי שנגיע מהר יותר, וגם
נוכל לצפות בנופים יפים של ארצנו, ממקום שממנו רק הציפורים
יכולות להביט עליהם.
הן נרגעו די מהר. הביטו למטה, ראו את הדרכים והנוף החולפים,
ראו את הים ואת החוף המתרחקים, ראו את ההרים המתקרבים, את נופי
היערות, הוואדיות, הערים, המישורים, השדות.
מעולם לא זכו לראות מראות שכאלו מרום השמים, ממעוף הציפור.
מעולם אף לא העלו בדעתן מעוף שכזה. הייתכן שאדם יגביה עוף
כציפור? כנשר שבשמים? מה עוד צפוי להן בעולמנו המוזר הזה?
כשהתקרבנו אל שדה התעופה של לוד, צפינו ממרחק לא רב במטוסי
נוסעים ענקיים הממריאים ונוחתים שם. הסברנו לנשים הנפעמות
שבמטוסים אלה נוסעים מאות אנשים לכל קצווי העולם, למרחקים
עצומים.
"האם עד אל חרן אפשר לטוס בהם?" שאלה שרה.
"חרן קרובה מאד יחסית", הסביר לה פרופסור בן בסט, ומיד קיבל
מהטייס סט מפות וגלובוס אחד, בו ניסה לתאר לה את תמונת עולמנו,
כולל הימים, האוקיאנוסים, היבשות וכמה קטנה ארצנו אל מול כל
אלו.
נראה היה ששרה עייפה מהסברים ואיקי איבדה כל עניין. עומס
החוויות של הימים האחרונים היה כל כך גדול וכה מילא אותן, עד
שהיה כבר מעל יכולתן לקלוט עוד מידע רב ערך שכזה. הן הסתפקו
לעת עתה בשליחת מבט חושש דרך החלונות החוצה, אל הנוף החולף
מתחתנו, כשאנו בדרך האוויר אל ירושלים.
בבית היולדות חיכו לנו חברינו מהחוג לתנ"ך חסרי סבלנות ומלאים
שאלות כרימון הנוטה להתפוצץ מרוב עומס גרעיניו הבשלים.
שרה בצניעותה הטבעית התכנסה בתוך עצמה ולא הבינה את התכונה
שסביבה. מה לאלו סביבה ומה רוצים אלו בשאלותיהם המביכות.
תוך דקות התפוגגה אווירת הלהיטות והחברים חשו והבינו שאי אפשר
לסחוט את הלימון הזה. צריך לתת לו להבשיל זמן ארוך ורב. איקי
כל כך רצתה כבר לראות את חברתה ותינוקה. אי אפשר היה לעצור
בעדה עוד.
בתום הפגישה נלקחו הנשים האורחות לשוטט בירושלים, בעיר
ובשוקיה, בלוית שני הפרופסורים, רות ובן בסט, כשאבי אינו מש
מקרבתן שומר עליהן כעל בבת עינו.
בהנחיית בן בסט נשכר חדר במלון עבור שרה ואיקי, עד שרות תסכים
לשחרר את נפרטירה להחזירה למחוזות זמנן ולחידוש המסע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קשה לך לגלגל את
הספגטי?

בשביל זה יש את
המזלג
המסתובב!!
המצאת המאה!!
ועכשיו בחניות
המזלגות!!


הילדה שיש לה
בעיות ספגטי


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/09 8:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה