כשראיתי את דולי, הרגשתי הקלה.
עכשיו כל העול ירד מעלי, אני אדם חופשי. ברגע שדולי הגיעה הכול
נסגר -
תחושת ה"אולי" וה"נדמה ש..." נעלמו כלא היו.
אין כבר מקום לחרטות, לא צריך לחזור אחורה ולהתרפק על העבר.
בתקופה שדולי עוד לא נכנסה לתמונה.
חיים את ההווה, את ה-עכשיו, ממשיכים האלה.

אתה כבר שיחקת את התפקיד מעולה, הפנים החיוורות שלך תפסו גוון
אדמדם של אושר.
כזה שלא ראיתי כבר תקופה ארוכה.
והחיוך שלך היה רחב.
אולי בגלל האלכוהול.
גם דולי שתתה, היה לשניכם את אותו החיוך. מדהים כמה מתואמים
הייתם.

ודולי הייתה מקסימה, רכה, מתרפקת. בדיוק כמו שאתה אוהב אותן.
נאמנות, מסורות, עיוורות אל העולם החיצון, מרוכזות רק בך,
מחכות בשבילך, חיות בשבילך,
רק בשבילך.

גם אני הרגשתי טוב, נחתה עליי מן שמחה שכזו, הרגשתי קלילה.
כאילו כל החיים לפניי.
גם אתה היית מאושר וגם דולי. דולי הייתה מאושרת.

מעניין מתי גם לה יימחק החיוך מהפנים.