"נבו תעזור לי אני מאבד את נדב,
אחי תדבר איתי אל תעזוב אותי עכשיו,
נו נבו תודיע לב' קודקוד, יש פרח שיביאו חובש,
נדב, נדב! אל תתייאש!"

אני זוכר כשרק הכרנו את נדב,
הוא הגיע עם חבורה של פעורים לתפוס איתנו קו,
חלב על השפתיים, עוד ילד בעיניים,
זה היה בדיוק השבוע לפני שנתיים.

"כוסאמק מה עם חובש? הוא לא אמר שלוש קטנות?
לתפוס עמדה זריז יש עוד נפילות!
נדב, נשמה, ת'שאר איתי, דבר איתי על הדר,
נו ההיא שתקתקת בפריסה של קדוסי מהפלס"ר".

נדב פעם בא אלי ושאל בשיא התמימות,
"תגיד נתי, אתה מפחד למות?"
עניתי בשקט "כן, אבל חלאס שטויות,
אל תטריד את עצמך בסתם בעיות".

"נדב? נדב!" יותר אין מענה, אין מבט,
נדב נדם, אם היה מחזיק עוד קצת...
"נבו תודיע לב' קודקוד שיש הרדוף אחד,
ותודה על זה ששלחו חובש מיד,
בעצם עזוב רק תודיע שישלחו פינוי מוטס,
כנס לזח"ל  אני מביא את נדב ונכנס".

יומיים אחרי, קהל גדול ואבא אחד בולט,
צרחות, דמעות, ודגל ישראל עוטף ילד אחד שקט,
אני מחכה שכולם ילכו וניגש אליו לבדי,
מסתכל למטה, לא מצליח בעיניים, ואומר לו -
              " זה לא טבעי,
אני נשבע לך שביקשתי שאלוהים ייקח אותי,
כפיר ועכשיו נדב, שניהם אחריותי,"
הוא מחבק אותי ומרים לי את הסנטר,
מנשק במצח ואומר "אל תוותר!
נדב הלך ולעולם לא יחזור,
אבל אתה ילד, אתה הגיבור,
תחזור לקרב ותמיד תזכור,
הכאב יכרסם מבפנים ויחדור,
אבל אתה בני, תאהב את אלו שנשארו ואל תביט שוב לאחור."