היא ישבה שם בין ארבע קירות
מוללה בין אצבעותיה את נייר הטואלט הציבעוני
היה נדמה לה כי חלפו שעות ארוכות מאז הוא פנה ממנה ויצא,
סמוכה היתה כי לבטח נפגמה ראייתה מהדמעות ששפכה,
לא רק ליבה העכיר עליה.
חסד - להגדיר מצבה כעכור, כשאומרים על אדם שמצבו עכור אז
מגדירים את זה בארבע אותיות ואז אפשר לחייך ולומר "אוקיי,
עכשיו ברור יותר"

לא כן היא. הדממה שבחוץ כמו חיפתה על סערה אינסופית שבפנים,
פעמים האמינה היא שאפילו היא הולכת לאיבוד בתוך עצמה, האמינה
שכך גם חשבו המטפלים אליהם נשלחה במשך חייה.

הקירות כמו הזכירו לה את קיומה החולף ותכף חשה בצורך לנשום
מלוא ריאותיה אויר צלול, לא מתנצל, הראל בטח כבר הספיק להתרחק,

לבטח הוא אפילו לא זקוק לסיוע אלכוהולי כדי לשכוח אותה
ולא יהיה זה פלא בעיניה אם אפילו הוא יוצר קשר עם מישהי חדשה
ולמען האמת - זה אפילו לא סותר את קוי אישיותו אותם הכירה.

ידיה אחזו בראשה, שמעה היא את לחישת הקירות הקפואים
לחשו הם לה את בדידותה, את כאביה, אכזבותיה,
את הראל המתפוגג לנגד עיניה מתמונת יומה...

דמעה קפואה על לחייה ושקט, כמו דממת כבוד המגיעה לכאב חדש.


בבוקר מצאו אותה שם, חיוורת עד אימה, סמוקת לחיים,
כה שברירית נראתה,
מי היה מאמין שבגוף כה צנום יש כמות דם כה גדולה?