את יושבת פה בחצות בלילה היום יום הולדתך.
וזה לא מרפה, זה לא מרפה שלא התקשרת וההרגשה לא מתפוררת לא
נמוגה ומתעופפת לה כמו גרגיר בחול וכל מה שחשבת נאיבית שכמותך
שיתעופף ותרגישי חדשה טהורה צחה כמו נפש חדשה שהסתתרה מאחורי
צללים עמומים של בדידות ופחד הסתתרה מאחוריי מסכות שכבדות לך
מדי חשבת שתעזבי אותם כמו שאותך עזבו נטשו הציבו כאבן דרך
במשעול החדש בחייהם ואת נתקעת כן פשוט נתקעת הם כבר לא פה
ואותם פיספסת רק בכמה שניות רק כמה שניות אבל את הפער לא תוכלי
להדביק לא כרגע רק אחריי שתחליטי שתטהרי שתעזבי את המסכות ואת
מפחדת לעזוב עכשיו כי את בתוך, לעזוב עכשיו זה מסוכן את יכולה
ליפול לבור עמוק שלא תדעי איך לקום ממנו.
ואז את חושבת אך ורק בתור מחשבת אגב, כי להעמיק במחשבה זה גם
סוג איסור מני רבים שאסרת על עצמך אז את יושבת וחושבת מותר? |
