חלק מרכינים את ראשם, חלק לא, חלק מביטים בשעון כל כמה שניות,
מתחרים בעיניהם או עם עצמם מי ינחש מתי תתחיל הצפירה. כמו משום
מקום הצליל עולה, עולה ונמתח, ממלא את האוויר. האוויר כאילו
רוטט כולו ביראה מהצליל הנורא הזה. פתאום הצליל דועך, ואיתו גם
הצמרמורת. מאה מטרים מאחורי המסדר, מסדר אחר מתפרק עכשיו. אני
עומד שם, ומסביבי אנשים חוזרים לעיסוקיהם, כאילו מאה שנים עברו
מאז שהעולם רעד כשהתמלא בצליל הצורם ההוא. אני נשאר במקום בלי
לזוז. ברקע מתחילה קריאת יזכור. מסביבי אנשים זזים, מדברים.
מישהו מנסה לקרוא לי. אני לא ממצמץ. מישהו משתיק אותו. הרב
עולה, ומתחיל לשיר "אל מלא רחמים". אני מביט למטה, ורואה את
עצמי במדים. ואז דמעה נופלת ומכתימה אותם. דמעה על כל
הנופלים.
אחריה באות עוד דמעות.
דמעה על כל אלה שעוד יפלו.
דמעה על כל החברים שלי, שמסכנים את עצמם כדי להגן על המדינה.
דמעה עלי.
ואז, עוד עשרות דמעות.
על האדישות.
בינתיים המסדר התחיל לשיר את ההמנון. אני שר בלחש. מאחורי
אנשים מדברים, צוחקים, שורקים. ואני לא מסוגל לעצור את
הדמעות.
כשהן מפסיקות לזלוג, אני מזיל דמעה אחת אחרונה. על העובדה
שמרוב אדישות, אני בעצמי לא יודע את זכרם של כמה נופלים אנו
מנציחים.
המסדר עובר לדום. ראש הענף עוזב.
תם הטקס.
תם האבל.
חוזרים לשגרה, חוזרים למסדרים, לצחוקים עם חברים. לשירה
במגורים ובמקלחת.

אבל לא אצלי. לא הפעם.
לא השנה.


מוקדש לזכר כל חללי מערכות ישראל, ולמשפחותיהם.