סעמק.

כמה השקעתי. כמה נתתי. כמה רציתי. עשיתי הכל בשבילך. דאגתי
שיהיה לך טוב. חליתי בשבילך. והחלמתי בשבילך. רק בשבילך, כי
זאת את...

כמובן שהיית מעצבנת. כמובן שהיית כפויית טובה. כמובן שהתלוננת,
ועקצת, בין חיבוק לליטוף, נשיקה וצחוק קליל. מקל ופאקינג גזר.

אז כעסתי, וניסיתי לברוח. "זאת לא היא", אמרתי לעצמי - כשאני
מאבד את הריכוז בסרט. "זאת לא היא, איזה כיף שהבנתי את זה, סוף
סוף". והנה אני כותב את זה - האם זה ברור? "אחותי הקטנה
הנוספת?" לא, לא ממש.

לא ממש, כי כעסתי ונפגעתי כשהתקשרו אלייך לאחל לך מזל טוב.
כשלא הזכרת אותי בכלל, אלא רק את מה שעשינו. כשדיברת עם אחר
בדיוק כמו שדיברת איתי. אבל למה לא, בעצם? אין שום סיבה.

אבל בעיקר כעסתי, כי אני לא כועס בכלל. כעסתי כי ברגע שהלכת,
פתאום הכל הפסיק להיות כל כך נסבל, פתאום הימים הם כבר לא
החוצץ בין לילה ללילה, במיטה - מחובק איתך.

כעסתי כי אני לא שונא אותך, אלא מנשק את האדמה עליה את דורכת.
כי אני אוהב אותך כשאת יפה, כשאת מכוערת, כשאת חולה, כשאת
בריאה, כשאת איתי וכשאת לא, כשאת עם אחרים וכשאת מלטפת לי את
העורף.

אני אוהב את הבליטה של עמוד השדרה שלך, את הכתפיים השזופות
שלך, את השיער העשיר שלך שגורם לי לרצות לטבוע בתוכו. אני אוהב
את השטחיות שבך, שצצה לעיתים - בין רגע למדהים לרגע מדהים.

אני יודע שאנחנו לא נפגשים הרבה, ואני יודע שאם היינו נמצאים
ביחד יותר - כנראה שלא היית כל כך חשובה. המרחק והקרבה עושים
את שלהם, בנו. זה נכון, אבל לא כל כך משנה - כי המצב הוא
המצב.

אני לא יודע. כל אהבה קצת שונה, אני מניח, ולכן גם האהבה הזאת
לא דומה לשום דבר אחר שחוויתי. אהבה מוזרה, רחבה ולא עמוקה. לא
ברורה. אני רק יודע שאני אעשה את הכל בשבילך. וזה מוזר.

אני יודע שהרגעים הכי יפים שלי הם הרגעים שבהם את שמה עליי את
הידיים שלך. הרגעים שבהם אני מאבד את עצמי. הרגעים שבהם את
צוחקת עליי אבל אוהבת אותי, שבהם את באמת יודעת שאני יכול לתת
לך משהו שאף אחד אחר לא יכול.

אבל... החיים הם החיים. דובה קטנה.