בונים יחד
ארמונות בחול
ניגשת לטבול את הרגלים במים
אתה עסוק בחפירות,
תעלות חפורות היטב,
אני בקישוטים, שיהיה יפה,
אולי אבן חרס צבעונית,
אוסף לי צדפים,
אני מקשטת ומפזרת על זה חול,
בוא נהרוס עכשיו יחד,
שלא יישאר זכר.
פנטזיה שהעזנו לרגע לחלום.
רגע קצר שפשוט היינו שם,
שני אנשים מחפשים אהבה,
בונים יחד ארמון בחול.
נדבר.
נשיקה על הלחי,
קרובים מרחק נגיעה,
נוגעים, לא נוגעים,
לא יודעת לבד.
רוצה מאד, לא יודעת אם רוצה,
אולי רק ידיד,
אולי חבר.
הנסיבות השתנו, אמרת,
לא הסברת,
אני חושבת שהקיום שלי מדבר בעד עצמו?
לא מרגישה כך.
ורדהל'ה, מי את בכלל?
זו הייתי אני,
פשוטה, חופשיה,
היה קסם באוויר,
ילד מחונן שמחפש את עצמו,
רגל אחת קצת קצרה יותר מהשנייה,
אולי כמו השכל שרץ קדימה והשאר קצת נשאר מאחור,
אבל למדת ללכת ולרוץ גם ככה,
כמה מקסים.
עוברים יחד גדר,
אני תמיד קודם,
לא רוצה שיעזרו לי,
יכולה לבד,
האם שוב פספסתי את היד המושטת?
סבקוץ' מילגה, הכל אפשרי,
הכל הכל אפשרי,
ואולי בכל זאת. |