היא.
בחורה רגילה. בעצם, יש לה יצר של הרס עצמי. היא גם קונטרול
פריק. נראית סביר. לא שותה. לא מעשנת. גאה בזה. מתולתלת. אויש
כמה שהיא מתולתלת. ושונאת את זה. שונאת שונאת שונאת. אותו היא
אוהבת. אהבה סרקאסטית כזאת. הרי אי אפשר לגמרי להוריד את כל
המחסומים. אז היא ככה. ככה היא.

הוא.
בחור מאוהב. עד מעל לראש המקריח שלו. מעריץ אותה-אוהב
אותה-מעריך אותה-נמשך אליה-נאחז בה. ומה לא. הרי כזאתי עוד אף
פעם לא הייתה לו. ככה הוא עוד אף פעם לא הרגיש. וזה לא שלא היו
לו. היו ועוד איזה. אפילו זיין אותן. אחת עשרה במספר. אותה הוא
לא מזיין. כי היא עוד לא. היא... יפה בעניו, סקסית בצורה
מושלמת. מושכת מעין כמוה. הכי יפה בעולם.



"את הכי יפה בעולם" אני אומר לה.
"ברור... לא ראית את הגביע בחדר שלי? כן, כן, מיס יוניברס
2005, אדוני, אני מתפלאת שלא ראית..."
אני מתעלם. "את הכי יפה וסקסית בעולם"
"כן, אני יודעת, בגלל זה אף אחד לפנייך לא התחיל איתי... דווקא
חבל אני יודעת לרשום את המספר שלי אפילו על נייר טואלט" היא
מגחכת, כמו תמיד.
אני לא מתעלם, לא יכול יותר להתעלם. "את הכי יפה בעולם, לא
התחילו איתך כי את לא יוצאת בכלל"
היא חושבת רגע " גם אם הייתי יוצאת לא היו מתחילים איתי, יש לי
סקס אפיל של צנונית"
"בולשיט... את לא מבינה כמה את סקסית"
"מה אתה אומר..."
"מה שאת שומעת"
"אוקי. אז בוא נתערב"
השיחה תופסת כיוון לא טוב. אני נלחץ ונדרך.
"נצא לאיזה פאב, נתנהג כאילו אנחנו לא מכירים. אני אשב לבד
ונראה אם מישהו ייגש אליי"
רעיון גרוע, ממש גרוע - איך יוצאים מזה עכשיו? אם אני אסכים
היא תתעקש להוציא את זה לפועל ואם אני אסרב היא תחשוב שאני
חושב שאין סיכוי שמישהו יתחיל איתה.
"סבבה. אבל את לא מתנשקת עם אף אחד אחר!!!"
"אתה חמוד כשאתה מקנא לי" היא מנשקת אותי במצח. אחר כך אנחנו
מתנשקים.
אני לא שקט.
היא יוצאת מהמקלחת רטובה וריחנית. כל מה שאני רוצה זה לחטוף לה
את המגבת ולנשק את כולה.
שמלה כחולה, מחשוף עמוק.
שרשרת עדינה על עצמות בריח בולטות.
ריסים הולכים ומשחירים. מתעגלים תחת המסקרה המיותרת.
כמה התזות של בושם.



אני לא מרוכז בנהיגה. חושש מהחוויה הממתינה לנו בפאב ירושלמי.
היא לא שותה. גם לא מעשנת. אף פעם לא יוצאת למקומות כאלו. כולה
ילדה טובה. אני רואה שגם היא מתוחה.
אני עוצר בצד. "מאמי שלי, יפה שלי, אולי נוותר?" הקול שלי
רועד. הכול שלי רועד. האווירה קשה.
"למה? אתה מפחד שלא יתחילו איתי? הרי אמרת שאני הכי יפה בעולם
לא?" שאלה רטורית חוצצת בינינו. שמץ של כעס, מהול בהיסטריה
ואני מתניע מחדש. רע. הכול הולך להגמר רע. ואין דרך לצאת מזה.

היא נכנסת לפני. "תחכה עשר דקות לפחות!"
אוויר הרים צלול כיין מקפיא את עצמותי, אולי זה הפחד. בחייאת,
אני אומר לעצמי, מישהו בטוח ייגש אליה. מה הסיכוי שלא? מישהו
יתחיל איתה, יבקש את המספר שלה, ונחזור הבייתה מחובקים והכל
יהיה בסדר. אין מה לדאוג. אני מצליח לשכנע את עצמי. קופץ כמה
פעמים במקום ונכנס.


אני רואה אותה יושבת על הבאר על כיסא גבוה. רגליה נחשפות באור
המעומעם. היא מדהימה. הבחורה הכי יפה בחדר. הזמינה קולה,
החמודונת. מנקודת התצפית שלי עליה יכול להווצר ביננו קשר עין.
אני רואה כמה היא לא משתלבת בסצנה. כמה היא  בולטת בשונות.
מעשנים לידה. היא שונאת סיגריות. כל כך שונאת שהעברתי את עצמי
תהליך גמילה רק כדי להיות אופציה בעיניה.

בפנים האווירה חמימה ומנומנמת. אני משיל מעליי את המעיל
ומתיישב.
אני סוקר את החומרה האנושית. מנסה לאמוד ולהבין את הנפשות
הפועלות, מנסה לצוד נפש אחת שתציל את המצב. יותר נכון שיציל את
המצב.בפינה יושבים שני סטודנטים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם.
מרוחים על הכיסאות. על השולחן שלהם מפוזרות מחברות וכלי כתיבה.
שיכורים לחלוטין. אם הם רק עושים צעד לקראתה אני מפוצץ אותם.
מצד ימין שלי שתי בחורות בגילה. יושבות על כוס בירה ומדברות על
הדייט שהיה לבלונדינית אתמול. מתברר שהבחור נתן דרור למוח
התחתון, ועל כן ככל הנראה לא יזכה לדייט נוסף.  
שלוש אתיופיות רוקדות לצלילי הרגאיי, גבר בגיל העמידה מטביע
יגונו במרה השחורה. ריק יחסית.

שעה חולפת.
חבורה של איזה עשרים חברה נכנסת. בנים-בנות. חבורה קולנית,
עליזה. אני שמח על בואם. אולי משם תבוא הגאולה. הם  חולפים על
פני הבייבי שלי ומתיישבים. כבר אין קולה. אני רואה אותה מתעסקת
עם השיער. זה סימן לכך שהיא מרגישה מאוד לא בנוח. אני מכיר את
התנועה הזאת.
קשה לי לראות אותה ככה. אני ממסמר את עצמי לכיסא. לא להכנע,
מישהו בטוח יבוא, מישהו חייב לבוא.

עוד שעה חולפת.
היא מתעייפת. קומלת אט אט. מזמינה עוד קולה ושותה אותה בבום.
אחר כך מתעסקת עם הבקבוק הריק.
זה דיי סקסי, איך שהיא מתעסקת איתו... המקום מתמלא אט אט...
שום דבר לא קורה.

עוד  שעה חולפת.
אני במצב לא טוב. הלב נקרע לי. מת שמישהו ייגש אליה. אני בלחץ
היסטרי. זה ישבור אותה.  לא יכול להמשיך להסתכל מהצד על התדמית
העצמית שהולכת ומתרסקת, עם כל גבר שנכנס ומתעלם. כמו בובה
מחול. כל גבר הוא כמו רוח שלוקחת עימה עוד כמה גרגירים.
היא מעיפה אליי מבט ראשון. אני מייד מחייך אליה חיוך אידיוטי.
היא מסתכלת אליי... יפה וטהורה, אלוהים אדירים, מה אני עושה?
דוחף אותה לפאבים שילכלכו אותה. היא במילא מזלזלת בכל השיט
הזה.אני קם אליה... כוס אמו ההתערבות.
מקבל אס אמ אס. "שלא תעיז!" היא מסכלת את הניסיון.


חוזרים הבייתה. היא בוכה. אבל לא כמו כל שאר הבחורות. רק
דמעות. לא סצנות, לא בכי היסטרי, לא דיבור מיובב. רק דמעות
עגולות ונשברות. הרבה
אני מחבק אותה. היא קרה אליי. לא מגיבה.
אני מנסה לשבור את הקרח
"מאמי, זה היה מקרי לחלוטין, לא היה אף אחד פוטנציאלי, את היית
הכי יפה בכל החדר, את..."
"דיי."
"אבל בייבי שלי אני לא רוצה שתרגישי רע עם עצמך, את כל כך יפה
ו..."
"אתה כזה אפס"
"אני אוהב אותך"
"כן...?"
"בייבי, למה את צינית? את יודעת שאני מאוד מאוד אוהב אותך"
"אני צינית? אתה יושב ערב שלם וצופה בבחורה שאתה אוהב נרקבת
במלכודת שטמנה לעצמה ולא עושה כלום? נשאר לשבת? אז מי הציני
בין שנינו?" לוקחת נשימה עמוקה. מסתכלת לי בביפנוכו של העיניים
"כזה אפס..."