החיים היו נראים לה משעממים כלפי חוץ, גם מבפנים היא לא חשה
התרגשות גדולה בכל פעם שהתעוררה לעוד בוקר סגרירי ועייף בחייה
הזמניים. כשעלתה לחטיבת הביניים קיוותה לעצמה שמשהו ישתנה,
שמשהו יקרה כדי להקל עליה את העבר שלה שרדף אותה כל כך. בכיתה
היא לא הייתה מקובלת, התלמידים הציקו לה והיו כאלה שלא הבחינו
בקיומה בכלל.
ספיר ידעה שהיא צריכה למצוא לעצמה דרך משלה כדי שתפסיק להרגיש
כמו אף אחת. ז' וח' עברו עליה במעט יותר פופולריות, אך גם רק
בקרב מצומצם של חברים, מעין חבורה כזאת שהיוותה לה בועה של
נורמטיביות. לבוקר הראשון של כיתה י' התעוררה במעט יותר
אמביציה. היא התפללה שתפגוש מישהו מסעיר, שיקרה משהו שישנה את
הדרך שבה היא הולכת ומתמודדת עם החיים, שהכל יפסיק להיות כזה
צפוי. לא משנה מה יקרה היא ידעה שדברים צריכים לשנות כיוון.
מהר מאוד התחברה אל דניאל, נערה לא קונבנציונלית בכלל לבושה
בשחור ובגדים מתרחבים, עגילים מקשטים אותה ומוסיקה רועשת
מתנגנת ממנה והחלה להסתובב איתה בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות
של מעשייה.
ערב אחד יצאה ספיר לעיר עם חברותיה החדשות מהכיתה, ניסתה בפעם
האחרונה ליצור סביבה שתתקבל כנורמטיבית, אך במהלך היציאה נתקלה
פתאום באח של דניאל בעיר, נתנה ל"חברותיה הנורמטיביות" תירוץ
ונשארה איתו.
ספיר לא שמה לב שהגיעו כבר שעות הבוקר, כל כך נהנתה עם אח של
דניאל וממש הרגישה שייכת לשם שינוי בלי ביקורת, בלי מצפון.
התפלאה איך בערב אחד הכירה חבורה שלמה של כאלה שחיים ככה בלי
בכלל לפקפק בדרך שלהם, עם הבגדים, המוסיקה והעגילים. ככה עברו
להם כמה חודשים וספיר התחילה להיות יותר עצמאית, חופשיה ובוטחת
בעצמה. יצאה לבד, הסתובבה וידעה שתמיד יהיה מישהו מהחברה שלה
סביבה. פתאום מצאה עצמה שייכת למקום שאליו מגיעים כל אלו שלא
מצאו את עצמם. היא התנתקה מהעולם כפי שהתנהל, כפי שאמור היה
להתנהל. הייתה לוקחת אוטובוס לבית הספר, בדרך מחליפה אוטובוס
נוסף ויורדת לעיר. ככה העבירה את שנתה הראשונה בתיכון.
לספיר הייתה חברה טובה כבר מכיתה ג' שליוותה אותה תמיד. הן היו
שכנות דלת ליד דלת. נועה,לא אהבה את ההסתובבויות הליליות של
ספיר. לא הצליחה להבין את ההשתייכות הזאת למקום שאליו איש אינו
שייך, אך ספיר ידעה שטוב לה והמצפון שלה היה שקט מאוד.
ערב אחד,בעצם היה זה ערב פורים, נועה רצתה שספיר תבוא איתה
למסיבה נורמלית. ספיר הסכימה בעל כורחה ויצאה עם נועה. הן
נאלצו לקחת אוטובוס ולעבור במרכז העיר, נועה ידעה שזה פיתוי
עבור ספיר אך לא הייתה להן ברירה. הן ירדו בתחנה בעיר וספיר
מיד הבחינה באחד מהנערים שהכירה עומד בקצה אחד הרחובות. ספיר
הביטה בנועה בעיניים שגרמו לנועה לבטוח בה מעט וביקשה ממנה כמה
דקות של להגיד שלום. בכל זאת חג וכל חבריה באיזור.
נועה נתנה לספיר רבע שעה להסתובב כי היא יודעת שספיר באמת
מכירה את כל האנשים האלה כבר כל השנה ושהיא לא תוכל לעצור בעדה
ובסוף הן ילכו למסיבה. ספיר ונועה היו צמודות בדם, הן הכירו
הרבה לפני הערב הזה ונועה ידעה שחייהן ימשיכו גם אחרי יציאתם
של כל האנשים האלה שספיר בחרה להכניס לחייה. ספיר נעלמה בין
הסמטאות ונועה נופפה לה לשלום בתקווה שתזכור שבעוד רבע שעה הן
קבעו.
נועה ישבה וחיכתה אך כעבור רבע שעה לא נראה סימן לספיר באופק,
הרי נועה ידעה שהיא לא תחזור בזמן שקבעו.
היא ידעה היכן למצוא את ספיר אבל היא נפגעה ממנה והחליטה לעשות
מעשה שלא עשתה מעולם בחברות ביניהן, היא בחרה ללכת. אחרי 40
דקות ספיר נזכרה בנועה והייתה בטוחה שנועה עוד שם מחכה לה, כמו
שתמיד היה. ספיר חזרה לנקודת המפגש ונועה לא נראתה באופק, ספיר
חיפשה אותה בכמה רחובות וסימטאות אך נועה לא נגלתה אליה משום
פינה. להיפך רק חבריה היו פרושים בכל העיר. כל מבט שנתנה השקיט
את מצפונה עוד ועוד כי היא כל כך נהנתה וידעה שאם נועה בחרה
ללכת היא גם תהנה, הרי הן קבעו עם חברה שלישית במסיבה.
ספיר החלה לטייל לבדה כשלפתע נתקלה במישהו שהיה נראה לה מוכר,
הוא חייך לעברה והיא נזכרה שזה עדי, אח של אלעד אותו פגשה רק
פעם אחת. היו לה הרבה חברים בעיר אך חברה הטוב ביותר היה אלעד
ולמרות שהיה בן 19 הם הסתדרו מצויין.
עדי אמר לה שהוא עדיין עובד אבל יסיים בעוד שעה והם קבעו
להיפגש אם היא לא תהיה עסוקה.
ספיר צללה במחשבותיה אל נועה שמעולם לא עזבה אותה ככה. כנראה
שבאמת הצליחה לפגוע בה הפעם כשהראתה לה מי יותר חשוב לה, אבל
היא לא באמת חלק מהחברה של העיר ולכן היא לא באמת תצליח להבין
את החיבור של ספיר אליהם.
ספיר המשיכה להסתובב לבדה כשלפתע נתקלה שוב בעדי שבדיוק סיים
את המשמרת שלו, היא אמרה לו שהיא מאוד עייפה ויש לה כאב ראש.
אמנם ספיר לא הכירה את עדי אך בליבה ובתמימותה היא בטחה בו
למרות שהיה כבר בן 23 מאחר והיה אחיו של אלעד בו היא בטחה
בעיניים עצומות. עדי אמר לספיר שיש לו חדרים שהוא משכיר ממש
רחוב ליד ואם תרצה הוא יוכל לפתוח לה אחד מהם שתנוח ואף אחד לא
יפריע לה שם. ספיר שמחה על טוב ליבו ונדיבותו של עדי ומאחר
שהייתה באמת עם כאב ראש חזק הסכימה להצעתו. הרי הוא יודע שהיא
רק בת 15 ובתולה. הוא לא ינצל את מעמדו, לא בתור אחיו של אלעד
ולא בגילו.
ספיר ועדי עלו ביחד אל איזור החדרים והיא ראתה את חברו הטוב של
אלעד שהביט בה במבט מוזר להפליא, מבט שספיר לא הצליחה לפענח.
עדי השאיר את ספיר עם חבורה של אנשים שלא ראתה מעולם ואמר שהוא
כבר חוזר עם מפתח לחדר בשבילה. ספיר הסתכלה סביב ולרגע חששה -
כוסות משקה היו מונחות בכל פינה, ריחות חריפים ועשן סמיך מלאו
את החדר. צחוק, מוסיקה וקולות רמים בקעו מגרונותיהם של
הסובבים. ספיר לא הרגישה שייכת, אחרי כל כך הרבה זמן פתאום
חזרה לחוש בחוסר השייכות, אבל היה זה חוסר שייכות אחר.
היא הבינה שאולי היא לא חלק מאורח החיים הזה, לא הספיקה לנדוד
רחוק ועדי חזר מחוייך, אמר לה שיקח אותה לחדר שלו שתנוח מעט.
פתח לה את הדלת ואמר שהוא יוצא להתקלח. לבדה בחדר החשוך שמחה
ספיר שיש לה את היכולת לנוח ככה במרכז העיר. הופתעה איך
העניינים התגלגלו למצב כזה, לא נדדה רחוק מדי והעייפות השתלטה
עליה.
מתוך הנמנום שמעה קולות חרישיים, ראיית הלילה שלה תמיד הייתה
חדה, היא הצליחה לראות את עדי נכנס לחדר בשקט ושמעה את קול
המפתח שנעל אחריו את הדלת. בשלב הזה התעוררה כמעט לגמרי וניסתה
להבין למה הוא נועל את החדר הרי זה החדר שלו והוא בעל המקום.
כבר לא שמעה את קולות האנשים שהושיב אותה איתם בחוץ.
עדי התקרב אל ארון הבגדים שעמד לצד המיטה, ספיר הבחינה שהוא
בתחתונים והסיקה שהוא מתלבש.
עדי שלח אליה מבט מחוייך וליטף את שערה. ספיר הסתובבה אליו
מתוך שכיבה ושאלה אותו "מה אתה עושה?"
עדי ענה לה "הרי שנינו יודעים באיזה אח את בוחרת".
זו הייתה הפעם הראשונה בה ספיר נבהלה מזה זמן רב. לפתע הביטה
במצב אליו נקלעה במו ידיה, היא עם  גבר שאינה מכירה בחדר נעול
ואף אחד לא יודע איפה היא נמצאת. רק תמימותה הובילה אותה למצב
הזה.
"אם כבר מדברים על בוחרת, אני אבחר ללכת עכשיו" אמרה.
עדי פינה לעצמו מעט מקום על המיטה ובקלילות טיפס ורכן על ספיר.
גופה נראה צר ומזערי לעומת גופו המאסיבי של עדי. ספיר לא הבינה
מה קורה וניסתה שוב להבין ולהסביר לו שיש כאן טעות בכוונות
שלו
"אני בתולה... אין לי שום כוונה לתת לך לגעת בי עכשיו, אני
רוצה ללכת."
עדי צחק ועיניו נצצו בחושך. פלא כמה רוע יכול לצאת מעיניים
ירוקות... היא כל כך אוהבת עיניים ירוקות. ספיר שכבה על בטנה
כשעדי מעליה מרים את חולצתה באיטיות.
"תגידי לי מתי כבר לא נעים לך, אני אתחיל לאט."
"בסדר, לא נעים לי" אמרה.
"אבל עוד לא התחלתי" אמר עדי ברוך, רוך שנשמע כל כך מנסה
לרצות.
"אתה לא מבין", אמרה, "זה לא יקרה, אני בתולה מעולם לא הייתי
עם גבר."
"למה באת לפה?" שאל עדי
"לנוח", אמרה, "אתה אחיו של..."
אבל עדי השתיק אותה כשרכן עליה עוד והיא קפאה במקומה. נצמד
בכוח לגופה כשהוא כבר בלי התחתון איתו יצא מהמקלחת והפשיל את
מכנסיה לברכיים. ספיר לא בכתה. היא הייתה המומה, וכל אותה העת
אמרה לו שהיא לא רוצה. הוא ניסה ללטף, השתמש בשפתיו ולשונו על
גופה. והיא כמו לא מאמינה חוזרת ואומרת שאינה רוצה, מנסה לזוז,
להאבק, איך אפשר להאבק בו? כל כך מאסיבי, שרירי וגבוה בן 23.
ספיר הרגישה שהיא שעות מתחת לגופו, רצתה להעלם, רצתה שיקרה כל
דבר רק שזה ייגמר בטוב.
לפתע, כמו מענה לתפילה נשמעה דפיקה בדלת.
ספיר נזכרה שהדלת נעולה. עדי לא ענה ואחרי דפיקה נוספת עצר את
הידוק גופו מעליה מעט ושאל מי בדלת. זה היה חברו הטוב של אלעד
אותו ראתה בקבלה. הוא אמר שנועה מחכה לספיר למטה.
ספיר הייתה בשוק,היא לא ידעה מי שמע את תפילתה ולא ידעה כיצד
עדי יגיב עכשיו.
עדי קם כאילו הוא קם מכיסא שלא היה לו נוח, לחץ על מתג האור
וזרק לספיר את חולצתה.
"גם ככה לא היית שווה כלום" הפציר, ויצא מהחדר.
ספיר מסדרת את בגדיה, איך אפשר לא להראות אחרי נסיון... נסיון
ל... בכלל לא יכלה לגלגל את המילים בפיה, יצאה מהחדר וראתה את
אלעד! הביטה בו תלויית תקווה, הוא עמד עם עדי במסדרון, עיניו
חמורות סבר והם החליפו משפטים בפורטוגזית.
ליבה התפלח בקרבה, לו רק הייתה מבינה מה אמרו, ידעה שהיא צריכה
לקטוע את רצף הדברים ביניהם.
אלעד הביט בה ואמר, "כל כך הרבה זמן שאני מנסה, משקיע... אני
מסובב את הראש לרגע ואת בוחרת באחי".
"מה?" ספיר הייתה בהלם! "הוא מנסה להפיל את זה שאני נמרחתי
עליו?"
היא לא האמינה.
"אלעד, אחיך ניסה לאנוס אותי עכשיו", זהו המילים נפלטו מפיה.
ספיר חצתה את המסדרון עוברת על פני עדי, אלעד והחבר המשותף
שלהם, יורדת במדרגות בסערה במבט מושפל. לא ידעה אם תצליח
להתרומם כשלפתע ראתה את נועה, כן! נועה הצילה אותה מכל זה, איך
שכחה שנועה חיכתה לה.
נועה התחילה בשצף של הערות, ביקורת, צעקות והאשמות כשלפתע עצרה
למראה עיניה המייבבות של ספיר. נועה ליטפה את ראשה וספיר נרתעה
מהליטוף, אותו ליטוף ארור.
"מה קורה, ספיר?" שאלה נועה.
ספיר הרימה את מבטה וראתה שהחברים שלה כבר החלו להתגודד
סביבן.
"עדי ניסה לאנוס אותי עכשיו", אמרה.
נועה משכה את ספיר בידה והן החלו ללכת לבדן, "ספרי לי הכל
עכשיו!"
ספיר החלה לגולל בפניה את סיפורו של הערב, כיצד חזרה לחפש
אותה, ולא מצאה. איך נתקלה בעדי, איך עלתה לדירה. ידעה שהסיפור
היה יכול להשמע מצוץ מהאצבע ולא ריאלי, הרי זה היה בסך הכל
עדי, האח של...
נועה בכתה, היא בכתה מתוך תחושה של ייאוש ואשמה, "איך העזתי
לעזוב אותך? בפעם הראשונה שעזבתי אותך ותראי מה קרה." אמרה
לספיר, "ניסיתי לגרום לך להבין משהו, ותראי מה קרה".
כבר היה אמצע הלילה, אין ברירה. נועה לקחה את הפלאפון שלה
וחייגה לאמא של ספיר, "בבקשה אל תשאלי שאלות אני חייבת שתאספי
אותי ואת ספיר מהעיר".
"אתן לא במסיבה?" שמעה את קולה של אימה המודאג מצידו השני של
הקו.
אימה הגיע ואספה אותן ברכבה.
ספיר אינה זוכרת את הנסיעה הזאת אך נועה זוכרת שספיר לא הפסיקה
להתנצל "אני מצטערת... את לא אשמה, סליחה." כאילו נשמתה מדברת
מתוכה ורוצה שתסלח לה על החטא הארור הזה שביצעו בה.