יונתן נשם נשימה עמוקה והפנה מבטו ימינה, אל מעבר לזגוגית המגן
של החללית שלו. לצדו עמדה החללית של חברו הטוב ביותר, והיום הם
עומדים להפרד, ללכת איש לדרכו. מאחוריה השתרע עוד טור ארוך של
חלליות, ובסופו במה רחבה ששימשה כמתחם הצופים. הוריו ואחותו
עמדו שם בין יתר הקהל, מנופפים לו לשלום, מתרגשים. גם הוא
התרגש: הוא הגיע לבגרותו והוא יוצא לדרך חדשה ועצמאית, הרחק
מהמשפחה והרחק מהחברים הישנים. הוא ציפה לרגע הזה זמן רב. הוא
היה מאושר, מפוחד, אך בעיקר מלא ציפייה לעתיד הצופן חוויות
מרתקות. הוא ציפה לדברים שילמד, למקומות שיראה ובעיקר ציפה לכל
האנשים החדשים והמעניינים שיפגוש. הוא נופף להם לשלום, חייך
באילוץ כדי שלא יהיו מודאגים, היישיר מבט ולקח נשימה עמוקה
נוספת. הוא הרגיע את עצמו שהכל יהיה בסדר, שהוא יסתדר.
"שיגור יחל בעוד עשרים שניות" הודיע הכרוז, ויונתן, יחד עם יתר
העומדים לשיגור, חזר להתמקד בחללית שלו. הכל נראה תקין; הוא
הסיט את המתגים הדרושים. החללית נהמה במתיקות, וכמו הדים
החלליות שסביבו השמיעו נהמות גם כן. רעש גדול מילא את החלל,
ורעד של התרגשות חלף בו.
"עשר שניות לתחילת השיגור" המשיך הכרוז, "לשחרר מעצורים".
רשרוש נשמע מסביב בעוד גם יונתן התיר את המעצורים של החללית.
הוא הביט היישר לפנים דרך השמשה, אל תוך מנהרת השיגור שלו.
שמונה עשרה שניות בתוך המנהרה, השיגור יושלם, והוא יימצא את
עצמו בחלל החיצון. זו הפעם הראשונה שיטוס בחללית בעצמו באמת -
עד עתה כל שעשה היו הדמיות. על אף שמדובר במסע קצר מאוד וחסר
כל סיכון - פחות מדקה בחלל ידוע ונחיתה במעבורת האיסוף - היה
בו חשש מהול בהתרגשות.
"חמש שניות, היכונו..."
יונתן נמתח והידק את אגרופיו. עוד נשימה עמוקה.
"שלוש"... "שתיים"... "אחת"... "החל שיגור!"
יונתן דחף את ידית ההאצה קדימה והחללית זינקה אל תוך המנהרה.
בזוית העין ראה שוב לרגע קט את משפחתו מנופפת לו לשלום. החללית
דהרה קדימה ברעש וברעד, ויונתן הוצף באדרנלין. עוד שמונה-עשרה
שניות עד ההגחה. הן נראו ליונתן כנצח. החללית דהרה ודהרה.
יונתן הביט במחוגים, שהראו שעברו רק שמונה שניות, ונדמו
כעומדים מלכת. "נו כבר!" חשב. המנהרה חלפה מסביבו במהירות אך
נדמתה שלעולם לא תיגמר. יונתן החל לתרגל בראשו את הגיחה; כיצד
עליו להטות את ההגאים, לאיזו מהירות עליו להאיץ. הוא תהה שוב
מה תהיה ההרגשה. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, כשלפתע נשמע קול
חבטה אדיר וכל החללית טולטלה בחוזק. יונתן הזדקר במקומו בבהלה,
ובעיניים פעורות הביט סביב מפוחד, מנסה לבחון את המצב. "זה בטח
כלום", הוא הרגיע את עצמו, "אחרת בחדר הבקרה היו ודאי שמים לב
לזה ועושים משהו". אבל החללית המשיכה לדהור, והמשיכה לרעוד
באופן בו חלליות לא אמורות לרעוד, יחד עם רעש שהתגבר והתגבר.
שתים-עשרה שניות חלפו. יונתן גמר בדעתו וניסה למשוך את ידית
ההאצה אחורה, אך זו לא משה. שוב ושוב ניסה, אך לשווא. אז הרים
את ידית הבלמים, אבל לתדהמתו דבר לא אירע. ארבע-עשרה שניות.
בלמי החירום -- אותם גם ניסה להפעיל -- פלטו רעש צרוד, והחללית
המשיכה לדהור כמקודם, רועדת בחוזקה וצווחת. חמש-עשרה שניות.
יונתן הכה בכפתור הפאניקה, וצעק אל תוך הרמקול: "עזרה! עזרה!",
וכמעט נפל מרגליו בנסיון זה כשרעד חזק במיוחד הכה בחללית.
הרמקולים ניגנו רעש סטטי, והחללית אדישה. שבע-עשרה שניות.
מבוהל ומפוחד, יונתן נעמד בקושי והביט אחורה, חזרה אל תוך
המנהרה האינסופית ממנה בא. ההבנה נפלה עליו שהוא היה לבד שם עם
החללית הצווחנית, ואיש לא יכול לעזור לו. דמעות של געגוע עלו
בעיניו כשבהה אל תוך המנהרה הריקה. שמונה-עשרה שניות. השיגור
הושלם.