ראיתי היום אדם בוכה ברחוב. לא סתם בוכה.
הוא נפגע במעבר החצייה ע"י רכב שלא הספיק לבלום בזמן. נפגע
ברגל, צעק ונפל על הפסים. ואז, אחרי כמה שניות של שקט הוא פשוט
התחיל לבכות. הדמעות זרמו מתוך העיניים שלו כאילו מעיין שלם של
דמעות חיכה להתפרץ משם כבר הרבה שנים. הוא ייבב וכעכע בלי
שליטה ולא הסתכל על אף אחד כדי לבקש עזרה או רחמים, הוא פשוט
בהה בשמיים כאילו בוכה אל אלוהים כאחראי הישיר לכל מה שנגרם לו
במהלך חייו.
אדם צעיר, גבר רזה בשנות העשרים לחייו, עם מעט שיבה ברקותיו,
המרמזת על הכאב שעבר עליו במרוצת השנים. האם קפץ אל הכביש מבלי
משים, דעתו מוסחת על ידי רחש המחשבות המשתוללות בתוך ראשו? או
שמא ראה מבעוד מועד את המכונית העומדת לפנות וידע שהנהגת לא
רואה אותו ולא תספיק לבלום ובהחלטה רגעית של טירוף זרק את
עצמו?
איך מגיעים למצב שכזה? איזו עוצמה של רגשות נדרשת כדי לבטל את
האינסטינקט הראשוני להישרדות ולחיים? ומה עבר עליו שהביא אותו
למצב הזה?
ניגשתי אליו, כי כל העדים קפאו במקום, רק אני ניגשתי, התקרבתי
כדי להושיט יד ולבדוק אם אפשר לעזור לו, ואז זה הכה בי. נשימתי
נעתקה תוך כדי שאני מזנק בנפילה אחורה. האיש הזה הוא אני. הוא
אני! דומה לי כשתי טיפות מים... לפתע הוא עצם את עיניו, הפסיק
לבכות לרגע והסב את מבטו מאלוהים לכיווני. הוא פתח את העיניים
והביט ישר לתוך עיניי ולאט לאט הוא נרגע, כשפתאום פלבל את
עיניו ועצם אותן. התעוררתי. אני לא אתן להן לנצח.