עכשיו כשאני יודע שגם את הרגשת אותו הדבר, זה עוד יותר רודף
אותי. איך הייתי כזה עיוור ולא ניצלתי את ההזדמנות להגיד לך את
כל אשר על לבי? למה כל כך פחדתי להודות ברגשות שלי? והאם נוכל
לחזור אל התחושה הראשונית החזקה הזאת, של מבט ארוך בעיניים
שאומר הכל, שאומר "אני רוצה אותך" ו"את הדבר הכי מדהים שקרה
לי", תחושה של... התאהבות?
אני לא חושב שאי פעם מישהי זרמה לי בדם כמו שאת זורמת שם. את
ממלאת את כל חדרי לבי, אני שואף אותך עם כל נשימה שלי, באמת אף
פעם לא הרגשתי ככה. כנראה בגלל זה כל כך פחדתי להודות בפנייך
על הרגשות שלי - כי לא רציתי להתמודד עם סירוב שיכריח אותי
לעשות כימותרפיה. כל כך התמכרתי לשיחות שלנו, למבטים הארוכים
בעיניים העמוקות המדהימות שלך, לקולך הענוג, להומור שלנו.
אני חושב שגם פחדתי ואני עדיין פוחד מאינטימיות, דווקא בגלל
שאת כל כך חשובה לי. יש בי כל כך הרבה דברים עצורים, דברים
עצובים, ולא רציתי שתפתחי את תיבת פנדורה ותברחי. ומצד שני,
אני כל כך רוצה לספר לך הכול, כי באמת ראיתי בך את האשה
הראשונה שאני רוצה לגלות לה את כולי, לגלות איתה את עצמי.
את יודעת שבאת לי בתקופה קשה וכואבת, שבה לא רציתי כלום. אני
עדיין אדם שבור, לא בגלל האשה ההיא, אלא בגלל העתיד שתכננתי
ונמחק לו, בגלל התחושה הממכרת ההיא של ביטחון שנגזלה ממני
ואולי לא אחוש עוד לעולם. זו הסיבה לכך שכאשר התחלתי להרגיש
כלפייך משהו לפתע התכנסתי בעצמי, איבדתי את כל הביטחון והפסקתי
להיות מצחיק וזורם כמו שאת מכירה אותי. וכך יהיה עם כל אשה עד
שאצליח לפתור את המשבר הזה עם עצמי.
אך את זאת אני יודע: אף אחת מלבדך לא גרמה לי להרגיש כך,
להאמין שיש קסם כלשהו שמחבר גבר ואשה בניצוצות מרהיבים.
אמנם עבר זמן, ואפילו עוד אחת באה והלכה, אך כשאני קורא את
כתביהם וכאביהם של יוצרים שונים ומרגיש את מועקת ההזדהות בחזי,
אל מול עיניי עולה דמות אחת בלבד אותה הייתי רוצה לראות: את.
סליחה. סליחה שגרמתי לך תחושה של אי נעימות, סליחה שאכזבתי
אותך ולא נשארתי אותו אדם שאליו ניסית להתקרב, סליחה שעצרתי את
עצמי ולא נתתי ללב להדריך אותי. סליחה.