ברמת אביב גימל
תמיד על הנתיב
הימני ביותר, משמאלי
מכוניות פתוחות
משקפיים כהים כמו
ניסיון נואש להיטמע
ומול השמש הטובעת בים
וזו המדממת בבטן,
הם לא יעילים במיוחד.

במקדונלד'ס במרכז המסחרי רמת אביב גימל
יושב בתוך מתקן מתכתי
מעבר לבקע יושבת חבורת
ילדות בבנדנות
גונבות בהיות
מבלי להביט.
והנה אני קם ומטיל עטיפה
שמנונית למרחק
משהו כמו עשרים צעדים
חמישה-עשר מבית הקפה
על קירו העליון משודרים משחקי היורו-ליג.

הגעתי לפה כדי לאסוף חבר מחוג סייף.
חרבות קטומות, מסננת כמסכות-פנים, מכנסיי מוסקיטרים
כל הסיפור.
קיוויתי להגיע מהר, אבל אם הייתי יורד מהנתיב שם
הייתי נאבד בתהומות האפלות שבאזור קניון רמת אביב.
בעצם,
הייתי אמור להצטרף לחוג בעצמי,
אבל הנתיב לא התקדם -
התנועה של צפון תל אביב בשבע בערב,
אז החלטתי לאכול במקדונלד'ס
במקום.

"איזה מהם?" שאלה אותי האישה הצועדת,
כששאלתי אותה איך מגיעים אל המתנ"ס.
בחרתי בה מתוך קהל של חמש זקנות,
שתי חליפות עסקים ופקאצה אחת.
משהו אמר לי שהאחרים לא יידעו.

המשך הערב עבר ללא אירועים מיוחדים:
השמש שקעה בים
ואנחנו דרומה.
שיקשוק חרבות הפלסטיק המשיך בינתיים
להדהד בין קירות האולם המצוייד היטב.