"אין פה דלת..."
אני עומד מול קיר אפור ברחוב יפו, כבר חמש דקות, ואני אובד
עצות.
הנקודה בה אני עומד אמורה להיות הכניסה לבניין מספר '9' ברחוב
יפו.
בטלפון היא אמרה לי במפורש, רחוב יפו מספר תשע. ממש מול כיכר
ספרא.
וזה לא טוב, כי אני עומד פה, ברחוב יפו, מול שלט קטן שמציין את
הספרה '9', ממש מול כיכר ספרא.
אבל אין פה אפילו דלת, שלא נדבר על תכולת בניין שלמה.
אני מסתובב אחורה, בערך כדי לבדוק שאני באמת איפה שאני חושב
שאני.
אני איפה שאני חושב שאני.
אני מסתובב חזרה, אישה בסביבות גיל העשרים הופיעה לפתע. בדיוק
איפה שאני עמדתי עד לפני רגע.
"סליחה, לא יכולתי שלא לשים לב שאתה עומד פה כבר כמה דקות.
הלכת אולי לאיבוד?"
אבל לא הלכתי, אני יותר בכיוון של עומד לאיבוד.
"כ...כן. אני..."
לציין בפנייה שאני מחפש את המקום הספציפי הזה, אני בהחלט לא
רוצה.
"אני מחפש את מספר תשע. רק שאין לי פה דלת."
היא צוחקת טיפה, לא תגובה שגורמת לי להרגיש יותר בנוח.
"טעות נפוצה. אל תדאג, זה הרחוב שטעה. מספר תשע  זה בדיוק כאן"
היא מצביעה על שתי דלתות לימני.
כמה אידיוט אני צריך להרגיש עכשיו?
ניראה לי שאני מרגיש מספיק.
אני ממלמל תודה ופונה להיכנס.
הלובי של הבניין עצום.
התקרה גבוהה פי שלוש מתקרה רגילה, והקירות רחוקים מדי אחד
מהשני.
אני נגש לעמדת השומר, שמשום מה, ניצבת באמצע הלובי.
כשאני שואל איפה זה חדר מספר '6', השומר אפילו לא טורח להרים
את ראשו, לבדוק שאני לא איזה פסיכופט. ולאור המקום, זה אולי
טיפה דבילי לבדוק שאני לא איזה פסיכי, אבל בהחלט נחוץ.

אני הולך לכיוון שהורה לי השומר, ומגיע למבואה קצת יותר קטנה,
אבל באותה מידה לא נעימה כמו הלובי.
חדר מספר '6', מתהדר בדלת כחולה, גדולה ורופפת.
אני רק יכול לתאר לעצמי למה.
אני בודק מה השעה, והשעה היא שאני בהחלט כבר מאחר. אני דופק
חלושות על הדלת, והיא בתגובה נפתחת לכדי סדק.
אחרי לא פחות משלוש שניות, נעמדת בכניסה של החדר אישה שבוודאי
בת 45. על האוזן שלה מונח עט, חצי נופל חצי נתלה בשערותיה
הפרועות.
"אתה בוודאי אור רוזנברג. בוא, תיכנס חמוד."
היא מתיישבת על כורסת עור.
החדר שלה עמוס בספרים, ציורים והמון-המון אבק.
באמצע החדר ניצבות שתי כורסאות, והיא מורה לי לשבת על זאת
שניצבת מולה.
אני מתיישב ושוקע טיפה.
"אני לא יודעת אם דניאלה הציגה אותי בפנייך, אבל לי קוראים
עופרה, ואני פסיכולוגית נוער. פחות או יותר, אני עובדת עם בית
הספר שלך. הבנתי שהפנו אותך אלי ממסגרת בית הספר."
הפנו אותי? לא. ממש - ממש לא.
תאמיני לי שלא.
הכריחו אותי לבוא, זה נשמע יותר מציאותי.
אני כ"כ רוצה לצעוק את זה עליה, אבל אפילו להגיד לה אני לא
מסוגל.
היא מחייכת לי חיוך עייף.
"אז לפני שניגש לעניינו, בוא תענה לי על כמה שאלות בסיסיות."
"טוב." אני עונה בקושי.
"אז בן כמה אתה, אור?"
"שבע עשרה וחצי"
"יופי, במה עובדים ההורים שלך?"
"אימא לומדת אסטרונומיה, ואבא עורך דין."
"עורך דין..." היא חוזרת אחרי במלמול מלא בהבנה.
אני מניח שאני נראה לגמרי מטומטם, יושב מול העופרה הזאת
שמקרינה ידיעה ושליטה מוחלטת במצב.
וזה, שוב, רק אני שיושב עם עיני עגל ורעד מעצבן ברגל שאני פשוט
לא מסוגל להפסיק.
אידיוט מושלם.
"או.קיי. אור. ככה זה ילך.
אנחנו נפגשים פעם בשבוע למשך ארבעים דקות. במקרה ואתה מתקשה
להגיע שבוע מסוים, תרים אלי צלצול ונראה מה נעשה. אם קורה ואתה
לא מופיע שלוש פעמים ברציפות, מבלי להודיע לי כמובן, אני
מחשיבה את הטיפול הזה כגמור."
אני לא בטוח איך לעכל את הישירות שלה...
"תקנון של השירות" היא מסננת אחרי סקירה מהירה של ההבעה שלי.
לאחר שתיקה מעיקה, שבה הרגל שלי עדיין לא הפסיקה לקפוץ, עופרה
לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר.
"אז אור, אתה יודע אולי למה הופנית מטעם בית הספר לטיפול?"
היא שואלת אותי כאילו שלא דאגו לספר לה אלף ואחד שקרים עלי.
"אמ... אני לא ממש בטוח..."
איך אני מסביר לה את זה? אני לא מסוגל להסביר את לעצמי אפילו.
היא מתיקה את המבט ממני לכמה שניות ואז נותנת בי מבט האצה.
"באמת שאני לא בטוח. אבל... בבית הספר טוענים ש... ש"אני לא
עצמי לפעמים", כן, ככה הם הגדירו את זה.
זה התחיל פשוט יום אחד, חזרתי לבית הספר אחרי כמה ימים שלא
הייתי, והמחנך שלי ביקש ממני להתייצב בחדר המורים שעה מאוחר
יותר. זה היה פתאומי לגמרי.
הגעתי לחדר המורים ושם חיכו המחנך שלי, היועצת ואדם נמוך וקירח
עם וויברציות מעצבנות שבמשך כל הפגישה לא הפסיקה לכתוב.
הם התחילו לשאול אותי איך אני מרגיש, ולא ממש ידעתי מה לענות
חוץ מבסדר.
השיחה הובילה למקומות, שבחיי, לא הייתי מאמין שהיא תגיע.
הם התחילו בטון הרך והמתחנף שלהם, ואחרי שהכחשתי בערך את כל מה
שהם אמרו, לא, לא בערך - הכחשתי הכול, הם התחילו להתעצבן
ולהטיח בפני האשמות.
זה הלך ככה במשך מספר שבועות, עד שלקחו אותי לעוד שיחה גדולה
כמו הראשונה, והציבו בפני את המצב.
המצב, עקרונית היה:"אתה הולך לטיפול ואז אנחנו יכולים להיות
שקטים, כי כמובן אז אף אחד לא יטען שלא עשינו כלום עם ילד
שמתחרפן לנו בין הידיים..."
לקחתי נשימה עמוקה, ו..."בום, בום". לפתע הדלת נפתחה בכוח,
ומטופלת אחרת נכנסת לחדר בגאוותנות מעצבנת.
"אני מחכה כבר רבע שעה, אני לא מוכנה לשמוע את הילד הזה חופר
על הזמן שלי."
עופרה השמיעה אנחה כבדה.
"אני מצטערת אור, אבל נצטרך להמשיך שבוע הבא. תנסה להגיע בזמן,
או.קיי. חמוד?"
בעוד היא ממשיכה להתנצל, קמתי ויצאתי בזריזות.
זה לא אופייני לי להעביר ככה ביקורת, זאת אומרת, בכלל להעביר
ביקורת.

להגיע לפגישה השנייה נדרש ממני לא פחות כוח ואומץ משנדרשתי
בפעם הראשונה. לפחות עכשיו נחסכת ממני ההשפלה בעמידה ממושכת
מול קיר.
הלובי לא השתנה, הוא נשאר גדול ומגמד כמו בשבוע שעבר. אני פוסע
באיטיות לכיוון המבואה.
הגעתי בדיוק בזמן, אני נוקש על הדלת ועופרה יושבת בחדר, מכונסת
בטוחה בעצמה, כשהעיפרון שוב נתלה על שערותיה. אני מקווה ששוב,
ולא עדיין.
כאשר עופרה מבחינה בי, היא רק יושבת ומחייכת, כאילו מחכה שאני
כבר ארוץ לכורסה ואמשיך מאותה נקודה במרץ.
התיישבתי בשקט, ולפני שהספקתי אפילו לשקוע, עופרה כבר ניגשה
לעניין.
"מה... מה היו הדברים שהם הטיחו בפניך?"
"אה... האשמות... הם...." לקחתי נשימה עמוקה וכואבת. הפה שלי
כבר מתחיל להתייבש.
"הם... הם בעצם אמרו לי שהייתי מגיע לפעמים לבית הספר, והייתי
לחלוטין בנאדם אחר.
הם ציינו תאריכים, שבמחשבה שנייה, אני בכלל לא זוכר מה עשיתי
בהם. זאת אומרת, לא זוכר בכלל. כאילו הם פשוט לא היו קיימים
מעולם. הם אמרו שלפעמים הייתי מגיע עצבני וכועס, אבל שזה התבטא
באופן קיצוני. הייתי, כביכול כמובן, אלים, וולגרי ו... איך הם
קראו לזה... אה, "אנרכיסט". לפעמים הייתי מגיע כמו עכבר,
והייתי בוכה ורועד כשנוגעים בי. הם אומרים שכמה פעמים גם
התחלתי לצעוק דברים שכביכול קרו לי. לפעמים בכלל הייתי מציג את
עצמי בתור בנאדם שונה לחלוטין, עם גישה שאני בהחלט לא מתגאה
בה.
אני לא כזה. מעולם לא...
אני באמת לא מבין למה הם אמרו את זה.
אף פעם לא צעקתי על אף אחד, במיוחד לא על אחד מצוות המורים. אף
פעם לא הפרעתי בשיעורים, הרמתי כיסאות או התערבתי במכות. לא
התפרקתי מבכי, או קראתי לעצמי בשמות חדשים.
מעולם לא כעסתי על מישהו.
באמת שלא.
הם משקרים!
אני בכלל לא הייתי בבית הספר באותם הימים, באמת שלא.
תאמיני לי, בבקשה תאמיני לי..."

עופרה הגישה לי כוס מים, וביקשה ממני להירגע.
"אני פה כדי לשמוע אותך. אותך ורק אותך. אנחנו נבין ביחד למה
כל זה קורה."
המים שלה מלוחים בצורה מוזרה, כאילו היא אוספת את הדמעות של
כולם ומגישה אותם בתור מים.
סידרתי את הנשימה.
"אם לא היית בבית הספר, איפה כן היית?"
כמה עוקץ במילה אחת.
"א... אני לא זוכר."
נאלמתי.
אני באמת לא יודע, אני לא זוכר. אבל, בעצם, איך אפשר לשכוח כ"כ
הרבה ימים?
היא מביטה בי כאילו כרגע קפצה מאחורי דמות מצוירת, הכתה בי עם
מחבת והזיכרון של הימים ההם שב אלי.
אבל זה לא קרה.
פתאום התחלתי לדבר, כאילו אני מניע את השפתיים אבל מישהו אחר
מדבר וחושב עבורי.
"אני ממש לא יודע.
וזאת לא פעם ראשונה.
זאת אומרת, אני... בערך מאז שאני בן חמש זה קורה, כאילו שימים
שלמים מדלגים עלי ואני ממשיך לישון. רק שאף אחד מעולם לא שאל
אותי איפה הייתי, אני מניח שאני פשוט אחד מאותם אנשים שהטבע
טעה איתם.
הייתי אמור לצאת בלתי נראה ובלתי רואה, אבל משהו שם בתהליך
השתבש, ויצאתי בלתי נראה - רואה.
התרגלתי לחיות ככה.
אבל, טוב... אני מודע לזה שאני כן נראה, במיוחד עכשיו. אבל זה
באמת מוזר.
אני זוכר את עצמי ברגע אחד, ביום מסוים וזה כאילו ש"התעוררתי"
כמה חודשים לאחר מכן.
ואני חוזר לבית הספר ויושב בכיתה, וחומר של חודשים שלמים נלמד
שם, ורק אני לא יודע. ועדיין, אף אחד לא שואל איפה הייתי, גם
לא המורים.
אבל לרוב זה רק למספר שעות, שאני חושב שאני פשוט מתעלף.
אני זוכר רגע אחד ביום, ואז אני מתעורר אבל השעה לא הגיונית.
זה נורא מבלבל.
מאז שזה התחיל, אמ... מאז שאני בן חמש, אני מתחיל למצוא אצלי
דברים..."
ככל שאני ממשיך לדבר, הבעת הפנים של עופרה משתנה לאיטה.
העיניים שלה גדלות, וכשאני נעצר אני שם לב שהיא יושבת על קצה
הכורסה, עוד שנייה והיא נופלת בלי לשים לב.
היא שמה לב שאני מסתכל עליה, וחוזרת לישיבה הראשונה והנינוחה
שלה.
"איזה... איזה מין  דברים אתה מוצא אצלך?"
העיפרון שלה. שייפול כבר.
והרגל הזאת, תירגעי כבר, ת פ ס י ק י לקפוץ לי.

"דברים...
כשהייתי קטן מצאתי מתחת למיטה שלי בדרך כלל המון ממתקים, כאלה
שהיה לי אסור, וכמובן גם מעולם לא קניתי.
לקראת גיל ארבע-עשרה זה כבר התחיל להיות... נראה לעין.
פתאום הבחנתי שהחדר שלי משתנה לאט.
יש לי בארון בגדים חדשים, אבל, לא בגדים שהייתי אי פעם לובש.
וגם מעולם לא קניתי אותם, או ראיתי אותם.
והתחילו לצוץ לי דיסקים חדשים, אבל אני לא שומע מוזיקה בכלל.
בשנתיים האחרונות, זה כבר לא היה רק 'דברים'. אני מתכוון
שהייתי הולך ברחוב ואנשים היו עוצרים אותי ומתחילים לדבר איתי,
כאילו שהם באמת מכירים אותי. ואני אותם.
חלקם אפילו פנו אלי בשמות שונים. כמה שלא ניסיתי, הם היו
בטוחים שזה אני. בטוחים? הם ידעו, כאילו אני הייתי זה שלא מכיר
את עצמי.
פעם אחת זה בכלל נגמר ברע.
אני לא נוגע בסמים. באמת שלא, בחיים לא.
אבל... פעם אחת עצר אותי איזה אחד שלבש את אותם הבגדים שמצאתי
אצלי, זאת אומרת בגדים דומים, ודרש ממני להחזיר לו כסף על משהו
כזה, ואמרתי שאין, ושאני לא נוגע בזה.
בסוף הוא הכניס בי מכות. חזק.
אבל זה לא חזר על זה, לא בקיצוניות כזאת.
אנשים מנופפים לי ברחוב.מבחינים בי.
אני מוצא אצלי ציורים, שאני יודע שאני ציירתי - רואים, אבל אני
לא זוכר שציירתי אותם.
חוץ מזה, הציורים... הם... הם בכל מיני סגנונות. כאילו, לקחו
כמה ציירים ונתנו להם לצייר עם אותה היד.
אני בכלל לא זוכר הרבה דברים. זאת אומרת, אני יודע שעברתי
בחיים שלי שבע עשר ימי-הולדת, אבל אני לא זוכר את כולם. אני גם
לא זוכר שעליתי לחטיבה, או שקיבלתי תעודת מחצית בכיתה ט'...
והזמן..."
"בום".
העיפרון של עופרה סוף - סוף נפל.
אבל הרגל שלי, לעזאזל איתה, היא לא מפסיקה לקפוץ.
"מה... מה זאת אומרת  הזמן?" עופרה אומרת בעודה מתרוממת.
"הזמן?
אה! הזמן... זאת אומרת ש...
לא יודע מה זאת אומרת. אמרתי לך, השעות, הזמנים, התאריכים, הם
כולם לא תמיד הגיוניים.
אני... זה כמו שאתה שוקע בספר, זה בוודאי קורה לך, נכון?"
היא מהנהנת בהסכמה ומבליחה חצי חיוך, אחד אמיתי כזה, לא
מהחיוכים - סוכרזית שאני בדרך כלל זוכה להם.
"רק שאצלי, זה קורה לא רק כשאני שוקע בספר וזה לזמנים ארוכים
יותר.
זה כאילו שמישהו גונב לי את הזמן..."

כתיבה יוצרת- התיכון לאומנויות.