היא צועדת לידי, אך לא במרחק נגיעה. שנות אור מפרידות בינינו
מלטפת אותי באש וצוחקת. רוקדת לצלילי השתיקה.
היא בוהה בעיניי ומגלה את תוכני. אני מנסה לא לזוז.
הזרם סוחף אותה בעודי עומד שם, חסר אונים.
היא מנופפת בידה ואני מתקרב למותי.
אני פוגש אותה שוב , בחורף ללא מטריה.
המגע שלה הופך לאיתן בדמיוני והיא מפנה מבט.
היא פוסעת לידי, ואני משתדל לא לראות את הדרך.
לא אמרתי לה לאן הולכים . את דמה תרמה לאפלטון.
היא נישקה אותי וירדה לכביש.
היא הפכה דף. לא ידעתי וניסיתי למצוא אותה בין המכוניות.
חיכיתי... ולפתע משהו גרם לי ליפול...
שכבתי על גבי, מובס, שחור מעליי. ללא מפלט.
מאוחר יותר הבנתי... היה זה סך הכל לילה...
אך עד אז...
ואני פוגש אותה שוב, בחום אימים. והיא, קרה כל כך...
כבר אין מה לומר, היא לא כאן ואני שכוח אל.
היא בקושי שומעת אותי. אני לא מתאמץ לתפוס את חיוכה.
אני מחליט לנמנם. הרסיסים שלי מתפזרים ברחבי החלום.
אני מנופף בידי ומתקרב לסוף.
אך הסוף הזה שונה...
כל התחלה שותה ממימיו של סוף זה... |