לאחור, מביט לאחור כדי למצוא שם שכחה
עטופה בערפל ורק רצף של תמונות
או ריחות מפוזרים ששוקעים שם בתוכה
שדה קרב או במה, החוויות כה חסרות
לי...
אותן גנב הזמן
ורק השאיר בי תעתוע ואולי בלי טקט גם כלי
לראות אותו שוב ושוב...
ושוב גם יחד, לשמוח ולמות...

ערב כה עתיק ומגע של שלג
על פניי הצעירות , אור הפנסים
מסנוור את הבתים, נדירים שלא תראה יותר
טעמו של כפור שלופת את נשמתך...
בי אוחזת יד, התעייפה!
נעלמה, תקופת ניסים, האם הייתה?...
ורגעי החורף התעוותו בזכרוני

ראה! היא ברחה לה כה מהר,
הפכה אותך חסר תועלת, במעיל מלא חורים של געגוע...
באותם ימים מאסת, באושר שבפשטות
וכעת אתה תוהה, לגרש אותי מגן העדן...
למי הייתה הזכות?!

צליל דממת היער, רוח שובבה,
שמשחקת בעלים, וקרני השמש מלטפות,
את אלפי התובנות שחולפות לך בראש,
בעודף שוכב שם,
כה רגוע ונדוש...
נותן לדאגות לטבוע בנהר שסוחף אותך הרחק...

ונדמה, שכל האנשים בשלכת של אדום
וכתום, אובדים
וגם אתה רוקד לצלילי הסתיו
שחלחל לעצמותיך וחייך - הם טובים מאגדות.
רגל יחפה, השלוליות רומזות  שיש לך הכל
אז למה... ולאן הוא רץ עכשיו?

כשהכל חדש ובוהק, קורא לך...
נשיקה ראשונה באותו בית עץ, שהאביב הפיח בו חיים
לאור זריחה...
זו נוסטלגיה של מחר ואינסוף שלמות,
שיהפכו במהרה הן למילים כל כך נוגות
צחוק תמים שובה אותך
ודמעה של פחד לא עוצרת בעדך.