בפרחים הם קישטו את הקבר.
בצבעים קיציים שאספו מכל עבר.
ושולי מצבתו כבר הלבינו כשלג.
הוא מת.

כשתופי מלחמה באוזנינו,
בן פחות מעשרים אז שמע בקולנו.
גא באמון שנתן בארצנו.
הוא מת.
אך הנצח יודע, מה עשינו יזכור.

והגשם ירד כמו פנינים על הארץ.
מתערבב עם החול, מנשק בלחות.
עמוק בשוחה הוא חיכה כבר לרגע,
כשחיבק את הנשק ופילל לא למות.

אבל אש תותחים כיבתה את השקט.
שריקות כדורים הדהדו באוויר.
בזה אחר זה נפל אח לנשק.
בקבר אחים עומד ומחוויר.

הוא נצמד אל הארץ, אל הארץ, פוחד.
הם לא יינטשוני למות כאן בודד.
אסתיר את עצמי, אתעטף בשחור.
אתכסה בעפר, לא אינני גיבור!
הארץ קברי, אליו אחזור.