אני אוחז בידו.
עיניו עצומות, כביכול, אך מהזווית בה אני נמצא, ניתן לראות את
אישוניו.
מעניין כיצד היה נראה לו עיניו היו פקוחות.
אני מדבר אליו.
אני מספר לו איך עבר עליי היום, ושכל המשפחה המורחבת מחכה
שיתעורר, ומוסרת דרישת שלום.
הוא אינו מגיב.
שוכב דומם, מביט בעפעפיו הנפולים, שמוט על מיטת החולים
הרעועה.
"אתה יודע, לפני שהיא מתה, אמא אמרה לי משהו. שאשמור עלייך.
שאתה חלש, למרות שאתה נראה חזק, ושאתה צריך אותי, ואותנו, את
כולנו.
לא הייתי פה. אתה ואני יודעים שהייתי ילד בעייתי, מעולם לא
הקשבתי למוצא פיכם.
ולכשגדלתי, התרחקתי. תמיד הייתי באזור, אבל רק שם.
אני מתגעגע, אבא.
אני מתגעגע לדג של אמא. ואני מתגעגע לחיבוק שלך, שמזמן לא חשתי
סביבי.
ואני מתגעגע להקשבה שלך, ולמבט המבין והמתעניין, גם אם לאחרונה
הפסקת קצת לשמוע את מילותיי.
ואני מתגעגע לשבת אצלך בבית, ולאכול את קוביית הסוכר הזאת
שהילדים שלי כל כך אוהבים.
הם גם דואגים.
אני לא יודע אם לי או לך, אבל הם דואגים.
אני לא רוצה להאמין שזה הסוף."
ולפתע, אני מרגיש את ידו עוטפת את שלי. מחבקת, לוחצת חזק. הוא
אומר לי שזה לא הסוף? הוא נותן לי חיבוק אחרון?
הד"ר אמר שזה יכול להיות רפלקס, אחי בטוח שהוא שומע אותנו.
ואני לא יודע.
אף פעם לא האמנתי. בכלליות. באלוהים, בגורל, בניסים, בנפש.
אבל כולם יודעים, כשהורים מתים זה בדיוק הרגע הזה להתחיל.
"אני אוהב אותך, אבא.
אל תעזוב אותי לבד.
אתה אמנם רחוק, אבל אתה קיים. שומר עליי.
אתה לא יכול לשמור עליי מלמעלה כשאתה קבור תחתיי,
ואתה לא יכול להביט בי במבט המתעניין והכואב,
כואב כי אינך מגיע".
עיניו נפקחו, ולו לרגע.
הד"ר אומר שזה היה רפלקס, אחי אומר שהוא אמר שלום, ואחותי -
היא מאמינה שדמיינתי.

אני עומד מעלייך עכשיו.
ואתה שכוב שם, בוהה בעפר, מקווה שיעבור הזמן מהר, ושהזבובים
ימצצו מישהו אחר.
והרי אתה לא חושב, ולא מקווה.
זה רק אני.
"אני אוהב אותך, אבא.
למרות שלא אמרתי לך מזמן.
ואני מתגעגע, וכנראה לעולם אמשיך.
אתה יודע, אבא, אני דומה לך.
גם אני כך. רחוק אך קרוב.
מבין ומתעניין, בקרוב אפסיק לשמוע.
בני הבכור יאמר שזה רפלקס,
בני הקטן יאמין שאני שומע הכול,
ובתי - היא תבכה את לכתי, ותחשוב שהיא מדמיינת".