שפרינצק:
מתחשק לי לאכול שקשוקה.
שקשוקה טובה כזאת, עם הרבה ביצים, הרבה צהוב ורוטב עסיסי.
בלי לחם. אני שונא לחם עם השקשוקה שלי.
אני לא מבין את האנשים האלה, מביאים להם ביצה, עגבניות
מטוגנות, שמן, והם מוכרחים להכניס לשם את הלחם.
כאילו אין להם לחם בכל ארוחה אחרת. כאילו לא אכלו סנדוויץ'
בצהריים. עד שמגיעה השקשוקה, סוף סוף קצת ייחוד בעולם הבנאלי
הזה - הם לא מסוגלים להתמודד איתה! חייבים קצת שגרה בין כל
הביצים האלה.
חסרי כל חוש הרפתקני. אלו הם אנשים מיותרים בעולם, בגללם העולם
מסתובב וממשיך לנוע.

בואו נדמיין רגע מצב אחר: אין לאכול שקשוקה עם לחם.
אף אחד, אבל אף אחד! לא אוכל שקשוקה עם לחם.
דמיינו לעצמכם, הא? כן, גם לי זה קשה, אבל התברכתי, ברוך ה',
בדמיון נועז.
אולי בגלל זה אני מעיז לאכול שקשוקה ככה לבד, בלי לחם.
אז נחזור לדמיון - רק שקשוקה, אין לחם. הרי מן המתבקש - העיגול
יחדול! לא עוד עולם בצורת עיגול שמסתובב סביב עצמו.
אני מוכן להתערב על כל הוני, או לפחות על שקשוקה בערב, שהעולם
יתחיל סוף סוף לגוון ולזוז בצורות אחרות.
נגיד משולש. יהיו ברחבי היקום מספר נקודות שהכביכול עיגול חסר
לחם בשקשוקה הזה יימשך אליהן, ולכשיגיע - יימשך לנקודה הבאה.
אולי לא משולש, אל תתפסו אותי במילה, אבל ללא ספק - לא עוד
מעגלים מחזוריים משעממים ובנאליים.
אני אומר די לעיגולים! די למעגלים! די לצורות המושלמות!! איפה
הפינות? החדרים החשוכים? הטראומות החבויות?
הרי אם הייתם מפסיקים לפטם את העג-ביצה שלכם בלחם הייתם סוף
סוף יכולים להתוודע לעצמכם, להכיר אתכם לעומק, להיזכר בגיל הזה
שאתם חושבים ששכחתם כי הוא היה מזמן - אבל לא! פשוט הדחקתם.

מי נגע לכם בין הרגליים בגיל שנתיים? אבא, אמא, המטפלת?
מי ליטף לכם אזורים מוצנעים בגיל שבע? אבא, אמא, השכן ממול?
מי הפך את העין שלכם לכחולה כשלא הסכמתם להוריד לו את
המכנסיים? אבא, אמא, האח הגדול?
אתם לא יודעים! נכון? אז תפסיקו לאכול לחם עם השקשוקה שלכם! די
לבנאליות. תהיו מקוריים! תחיו, תבינו, תזכרו.
וכשתזכרו, זה יהיה לגמרי אחרת.
כל העולם שבניתם, החלומות שחלמתם, האישיות - לא עוד. עכשיו
אחרת.
כשיודעים הכול - רק כך ניתן להיבנות. בלי להשתנות, כך, בצורה
גולמית ומודעת. וכך, כשהשקשוקה שלכם ריקה מקשקושים, בצורתה
הגולמית והמקורית - ביצים, עגבניות ושמן - כך, תוכלו למות
בשקט.
אתם איתי?!
(שפרינצק אוכל ביס מהשקשוקה ויורה לעצמו בראש)
ברקע: (שומעים צהלות של קהל נלהב קורא בקול ומנגד צרחות
זוועה בין יריות)