נועה עמדה והביטה בו ישן. היא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא
תראה אותו. היא הביטה בו בריכוז, מנסה לזכור כל פרט בפניו. את
עיניו החומות הקטנות, את הכתם השחור שביניהן ואת הקמטים
שסביבן, את השפתיים היבשות והפצועות, את שערו הלבן. היא נשקה
על מצחו הלוהט מחום ויצאה מהחדר. במורד המדרגות חיכה לה התרמיל
שארזה ליל אמש. בעודה מרימה את התרמיל הכבד על גבה החלוש,
ניסתה נועה להיזכר בפעם האחרונה שהוא היה על גבה. היא בטח
הייתה בת עשרים כשקנתה אותו, מתנת שחרור מהצבא לקראת המסע
להודו. במסע ההוא היא פגשה את עומר. כעת היא יוצאת למסע נוסף,
מסע אחרון, בלעדיו.

לא הרבה אנשים הפנו את ראשם אל נועה כשהלכה ברחובות הכפר אל
עבר הכביש המהיר. למרות שזהו מראה מוזר, לראות אישה מבוגרת
וחלושה, סוחבת תרמיל שנראה כמעט בגודלה. לא הרבה אנשים הפנו את
ראשם, כיוון שהשעה הייתה שלוש לפנות בוקר - בכפר הקטן איש לא
נמצא ברחובות. לאחר הליכה ארוכה אל צידו המערבי של הכפר, הגיעה
נועה אל הכביש המהיר והתיישבה על שול האספלט תחת עמוד תאורה.
היא רכנה לפנים, קרבה את סנטרה אל הכביש, וצרחה. כמה שניות
לאחר מכן מן האספלט הקר עלה סוס לבן, עטוף בבועה שקופה. נועה
התקרבה אל הבועה, הניחה על ידה את התרמיל ופתחה את אחד התאים.
היא נברה בתא עד שמצאה את המפתח. היא סבבה סביב הבועה, ומיששה
עם היד גם כן, ולבסוף הגיעה אל המנעול. היא סובבה בתוכו את
המפתח והבועה נעלמה כלא הייתה.

נועה עמדה אל מול הסוס המרשים, לבן כשלג היה, עם כתם שחור בין
העיניים. נועה רכנה שוב אל תרמילה והוציאה מן התא המרכזי קסדה
כסופה, עם שלוש נוצות אדומות והניחה על ראשה. היא קרבה אל
הסוס, וקיפצה בקלילות שלא מתאימה לחולשתה ההגיונית של בת גילה,
על גבו. "קדימה רעם!", היא צעקה. הסוס ניתר באוויר ונכנס יחד
עם נועה אל מתחת לאדמה.

בעלות השחר, המנקה מצאה את עומר מת בחדרו. היא ידעה שהיום הזה
קרוב, הוא היה חולה מאוד כבר כמה חודשים. את נועה היא לא מצאה.
לאחר שהזמינה את מד"א למקום לקבוע את מותו של עומר, היא סיימה
לנקות את הבית ולקחה את הכסף שמחכה לה תמיד במגירה.

על כביש מהיר ליד כפר קטן, מצאו אישה זקנה שוכבת עם תרמיל גדול
על גבה. היא כנראה מתה מהתייבשות. מה חשבה לעצמה? ללכת מרחק כה
רב במצבה ובגילה.