היא שוכבת במיטה. על הצד. ראשה נשען על כף ידה כששערה טחוב
בצורה סקסית בין אצבעותיה הארוכות.
עיניה העצובות והמסופקות מביטות אליו - אל גבו החשוף, המונח
במאונך למיטה עליה יושב, כשאט אט מתמלא בבד של החולצה מאתמול
בלילה.
לו רק יכול היה לעשן את הסיגריה שאחרי... אבל היא שונאת את זה,
ולא מבינה איך התחיל גם הוא לקחת חלק במטרד הסביבתי הנוראי
הזה.
הוא מסתובב ומחייך. צוחק וזורק הערה "מוזר, כל העניין הזה..."
היא צוחקת לעצמה וממלמלת עוד משפט ציני ואמיתי להחריד. הוא
שואל לפשר המלמול, למרות שכבר התרגל אליו, והיא משיבה בהפך
הגמור - "כן, גם לי זה מוזר". למרות שהיא כבר הייתה במצב דומה
לא פעם ולא פעמיים.
הוא גורב את גרביו בפעם השלישית היום, ומעיף עוד מבט אחורה אל
הבחורה העירומה המכוסה בשמיכה המלוכלכת.
לאחר מכן הוא עובר אל הנעליים, ושוב מפנה את מבטו, מושיט את
ידו ומלטף את רגלה החלקה.
אם לא היה צריך להספיק הביתה, לאכול ארוחת צהריים, לצאת עם
חברים, לצאת עם ההיא ולשכב עם האקסית, אולי היה נשאר לעוד
סיבוב, אבל יש לו עוד הרבה דברים לעשות היום, אז מייד כשגומר
קם ללכת, הרי זהו הסדר הטבעי של הדברים.
היא נשכבת על הגב, נאנחת עם חצי חיוך. יודעת שידעה שזה מה
שיקרה. היה צפוי שהיא תרגיש קצת רע לאחר מכן, היה צפוי שיתנהג
כך, ובכל זאת - סוף סוף השיגה את שחשקה נפשה. כלומר, את שחשק
גופה. והיה נחמד, דווקא. הייתה משעשעת, הפעם הזאת:
היא דווקא נהנתה מקרב הכריות על השמיכה,
והדרך בה החזיק את פניה כשהתנשקו, ואיך שהוא היה עדין בזמן
הנכון, ונישק בעוצמה מלאת תשוקה כשהגיע הרגע. ואיך שהוא לחש לה
"כן" לפני שגמר. היא עשתה זאת לא מעט פעמים, וזה בהחלט ייזכר
אצלה כאחת החוויות הטובות.
ואיך שהתחבקו, בהתחלה.
את זה היא הכי אוהבת.
היום שאחרי יתמלא במחשבות ריקניות על הלילה, קצת סיפורים
לחברות, קצת חיוכים נזכרים. קצת רגשות שפלות וטומאה משולבות
בגאווה עצמית גברית למדי. ומבט אחד אחורה אל הדרך הסלולה בה
היא צועדת זה זמן.
אך כל פעם שתחשוב על מה היה ותשחזר בראשה, שוב, תעצור לרגע
ברגע הזה של החיבוק.
היא אוהבת את זה.
גם אם זה לא אמיתי.
גם אם בלילה הוא הסתובב והלך לישון, כשהיא נשארת יתומה
מעייפות, בוהה בגבו היפה. העיקר שעם זקפת הבוקר הוא חזר לחבק.
לרגע קל.
זה החום האנושי היחיד שתקבל בזמן הקרוב, וכל שנותר לה הוא
להתרפק על אותם רגעים שקריים וזיעה קרה.
עד לפעם הבאה.