פעם, לפני איזה 6,000 שנה החלטתי לעשות מעשה ולברוא את העולם.
ואיך יצא?
חבל על הזמן! בראתי את השמים, והארץ, השמש והירח ועוד מלא
דברים מדהימים.
ו...? איך זה הרגשת אחרי זה?
מצד אחד הרגשתי ממש טוב. יצא לי עולם בן זונה! אבל מהצד השני,
הייתה לי קצת הרגשת פספוס.
למה?
כי לא היה לי עם מי לחלוק את היצירה המדהימה שלי. אף אחד לא
פרגן.
אז מה עשית?
החלטתי לברוא את אדם וחוה.
שמה כל כך מיוחד בהם?
אותם יצרתי בצלמי - לא סתם.
יצרת בצל-מה?
בצלמי. יעני, הם חלק ממני.
אני לא מבין. גם השמש והירח הם חלק ממך. מה כל כך מיוחד באדם
וחוה?
קשה לי קצת להסביר את זה. השמש והירח הם סתם שמש וירח. הם
מדהימים, כן? אבל הם סתם. באדם וחוה שמתי חלק ממני. נתתי להם
חלק מהאלוהות כדי שאני אוכל לתקשר איתם, יהיה לי עם מי לדבר
והכי חשוב - שיהיה מי שיעריך את כל מה בראתי.
אוקי. וזה עבד?
בהתחלה - חבל על הזמן! שמתי אותם בגן עדן והם התלהבו ופרגנו
בלי סוף. אדם אפילו החליט לתת שמות לכל החיות שבראתי. אתה
קולט? איזה 3,000 סוגי חיות שלא מעניינים אף אחד - אבל אפילו
מהם הוא התרגש.
אז היית מאושר?
קצת. אבל לא לאורך זמן.
מה קרה?
היה איזה אישו עם עץ הדעת.
עם מה?
עץ הדעת.
מה זה?
זה איזה מבחן סימבולי שנתתי לאדם וחוה. אמרתי להם שהם יכולים
לאכול את כל הפירות מכל העצים חוץ מפרי עץ הדעת ופרי עץ
החיים.
אוקי. ומה הייתה מטרת המבחן הזה?
לבדוק את הנאמנות שלהם ולראות שהם ממושמעים.
סליחה, אבל מה אכפת לך?
מה זאת אומר?
מה אכפת לך אם הם ממושמעים ונאמנים לך?
מה, זה לא ברור? בשביל מה בראתי אותם?
בשביל שיתרשמו מהבריאה המופלאה שלך.
נכון - גם. אבל גם בשביל שיהיו נאמנים אלי. לגיטימי, לא? אני
בראתי אותם.
אוקי. נגיד. אז מה קרה?
המטומטמים לא הצליחו לעמוד בפיתוי ואכלו מעץ הדעת.
ומה עם העץ השני?
עץ החיים? לא. הם לא הספיקו. סילקתי אותם מייד מגן עדן ונתתי
להם עונש שחבל על הזמן - סקס!
סקס?
כן, סקס. מאותו רגע שהם אכלו מעץ הדעת, שניהם הפכו לחרמנים.
אדם הסתובב כל היום עם זין עומד ורק ניסה לזיין את חוה, והיא
בכלל מסכנה - כל הזמן נכנסה להריון. תדע לך שהסקס סיבך לגמרי
את העולם. הרבה מעבר למה שחשבתי.
ואז היית מאושר?
לא ממש. בהתחלה עוד הם היו סבבה, ופחדו ממני. אבל מהר מאד הם
שכחו אותי והמשיכו בחיים שלהם כאילו כאלו. ויותר מזה - הסתבר
לי גם שבסופו של דבר העונש של הסקס פגע בעיקר בי. הם כל הזמן
התעסקו רק בזה. זה חירפן אותי.
אז מה עשית?
בהחתלה לא ממש ידעתי מה לעשות. הבטתי במתרחש בחוסר אונים כזה.
אבל אז חשבתי לעצמי - לעזאזל, אני אלוהים. אני יכול לעשות
הכול! אז החלטתי להראות להם מי כאן הבוס ולהפיל עליהם כזה מבול
שישמיד את הכול.
לא חבל? אחרי שעבדת כל כך קשה על לברוא את העולם, ככה להשמיד
את הכול?
איזה קטע שאתה שואל. זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי רגע לפני. תדע
לך שנכון שאני קצת אימפולסיבי והכול, אבל סה"כ אני מאד אחראי.
מה עשית?
חיפשתי בין כל הבררה איזה צדיק. תדע לך שזה ממש לא היה קל, וגם
היה לי קצת לחץ של זמן עם המבול והכול. אז בסוף מצאתי איזה אחד
שהיה יחסית בסדר. קראו לו נח. אמרתי לו שיארגן תיק תק איזו
תיבה ויעלה אליה כמה שיותר חיות, כי אני הולך להשמיד את כל
העולם.
והוא עשה את זה?
איזה? הוא היה בטוח שאני מסתלבט עליו. קשה לאנשים עם הקונספט
הזה שאלוהים מדבר אליהם.
אז מה עשית?
נדנדתי לו עד שהוא השתכנע. וגם אז הוא לא ממש תקתק עניינים.
צ'מע, כמה זמן כבר לוקח לבנות תיבה? חודש? חודשיים שנה גג!
וכמה זמן לקח לו?
נחש.
עזוב, נו. כמה זמן?
לא באמת - נחש.
10 שנים?
יותר...
20 שנה?
יותר...
נו, אז כמה זמן?
120 שנה! אתה קולט?
וואו, זה באמת הרבה זמן.
חבל על הזמן. אני בחרתי בבן אדם הכי עצלן שהיה.
ואז השמדת את העולם?
בענק! שנה שלמה הורדתי על העולם מבול. משהו מטורף. הראיתי
לכולם מי הבוס!
וזה עשה את האימפקט הרצוי?
תראה, הבנתי שחייבים לעשות איזשהו שינוי, כי זה לא עסק.  אז
נתתי להם צ'ופר - הרשתי להם לאכול בשר.
לפני כן הם לא אכלו בשר?
הם אכלו, אבל זה היה אסור... עכשיו כבר הרשיתי להם, אז זה היה
לגיטימי. הגעתי למסקנה שאולי אם אני אקל קצת את החוקים, ככה הם
יחטאו פחות.
וזה עזר?
לא ממש. כמה שנים אחרי זה בני האדם ממש התחצפו וניסו לבנות
בבבל איזשהו מגדל ענק בשביל להגיע אלי. אתה קולט את
המגלומניה?! הם רצו להגיע אלי!
טוב, מה אתה רוצה. יצרת אותם בצלמך...
ועדיין. חצופים. פירקתי להם מיד את המגדל והחלטתי לפזר אותם
מסביב לעולם ולתת לכל קבוצה שפה שונה כדי שלא יוכלו לתקשר. כמו
שאומרים - הפרד ומשול.
זה לא קצת אכזרי?
והמבול? אין מה לעשות. חייבים להיות קצת אכזר בתחום הזה.
ומה קרה אז?
צ'מע, הגעתי למסקנה שזה לא עסק, ושאני צריך להתמקד רק באיזושהי
קבוצת איכות אחת. אז חיפשתי טוב טוב כמה שנים, ואז נתקלתי
בבחור צדיק שחבל על הזמן - אברם. הוא היה ממש בן אדם נוח.
כשאמרתי לו לקום וללכת כמה מאות קילומטרים - הוא עשה את זה בלי
לשאול שאלות. כשאמרתי לו שיקראו לו אברהם, במקום אברהם - הוא
לא התווכח. זה היה מדהים. כל כך התלהבתי, שחשבתי לעצמי -
מעניין אם יש לבחור הזה בכלל גבול. אמרתי לו שאני רוצה שיהרוג
את הבן שלו והוא אשכרה לקח סכין ובא להרוג אותו.
אתה לא נורמאלי! בשביל מה רצית שהוא יהרוג את הבן שלו?!
זה לא היה באמת. רק רציתי לבדוק אותו. ברור שמיד עצרתי אותו
ואמרתי לו שזה רק בצחוק.
והוא לא התעצבן?
לא. אני אומר לך - הוא היה משהו מיוחד. חבל על הזמן. אמרתי
לעצמי - ככה אני רוצה את בני האדם. אז בהתחלה חשבתי שוב להשמיד
את כל העולם ולהשאיר רק את אברהם והמשפחה שלו, אבל אז הגעתי
למסקנה שבמקום כל האופרציה הזאת אני אתן לכל שאר בני האדם
לחיות ואדבר רק עם בני אברהם.
אז איך היה איתם?
וואו, זה היה רומן ממש ארוך עם המון עליות וירידות. אתה לא
מבין בכלל. לקחתי אותם למצריים, והוצאתי אותם ממצריים עם מלא
ניסים ודרמה שחבל על הזמן. נתתי להם את התורה ואת לוחות הברית,
והם לגמרי פרגנו.
מה נתת להם?
התורה זה איזשהו מסמך שמזכיר את זה שאני הכי גדול וחשוב והכול.
ולוחות הברית אלו בעצם 10 חוקים שנתתי להם.
מה למשל?
לא תרצח לא תגנוב... אתה יודע. דברים בסיסים כאלו.
אה, זה דווקא יפה. חוקים חברתיים ולאו דווקא שקשורים אליך.
תראה... אמרתי להם גם שאני האלוהים היחיד שלהם ושאסור להם
להגיד את השם שלי סתם ככה. אתה יודע, בכל זאת... צריך להזכיר
להם מי הבוס.
אוקי... ומה היה אז?
אז הכנסתי אותם לארץ ישראל. אני זוכר שהייתה לי הרגשה ממש טובה
באותה תקופה. הייתה מן אווירה אופטימית באוויר והרגשתי סוף סוף
שהגעתי לנחלה. כל שנה הם קראו את התורה מההתחלה, והם התפללו
והעריצו אותי. בקיצור - היה מעולה.
נהדר! אז מה קרה?
אחרי כמה שנים, הם פתאום התחילו להשתעמם ולחפש לעצמם דתות
אחרות.
וואלה? למה?
שאלה מצוינת! זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי. אז נכון שהיו אז כל
מני דתות הרבה יותר מגניבות ואני מודה שאני לא כזה שיקי והכול,
אבל אני באמת לא מבין מה הקטע. נראה לי שזה איזשהו פאק בסיסי
בבני האדם. הם משתעממים מהר. חייבים לתת להם כל הזמן ריגושים
חדשים.
אז מה עשית?
מה עשיתי? אני אגיד לך מה עשיתי. פניתי לאיזה אחד, נדמה לי
שקראו לו עגלון, או משהו כזה. הוא היה המלך של מואב - עוד איזה
עם מאפן שלא עשה עם עצמו כלום. ועזרתי לו לכבוש את ארץ ישראל.
ואז, רק בשביל לוודא שעם ישראל הבין את המסר, פניתי לאהוד בן
גרא - סתם איזה אחד. הסברתי לו יפה שאני אלוהים, ושאני יכול
לעשות הכול ושאני אעזור לו לשחרר את ארץ ישראל מהכובשים,
ובתמורה הוא יעשה לי יחסי ציבור ויסביר לכולם שבזכותי עם ישראל
ניצל.
וזה עבד?
תראה, הוא באמת הרג את עגלון ושחרר את הארץ והעם חזר להעריץ
אותי אבל מה אני אגיד לך - לבני האדם יש זיכרון של זבוב. כמה
שנים אח"כ הם שוב שכחו אותי וחזרו לחפש כל מני דברים אחרים
להתעסק בהם.
תגיד, זה לא היה קצת לא פייר?
מה?
לשחק ככה עם עגלון. ז"א, רק השתמשת בו בשביל לקדם את האינטרסים
שלך. מה הוא היה אשם בשיגעונות שלך?
תראה, אתה נוגע פה בנקודה טובה וגם אותי זה הטריד. אני אגיד לך
יותר מזה: כשאהוד בן גרא פגש את עגלון, הוא אמר לו שהוא בה
בשליחות האלוהים ועגלון קם מתוך כבוד. זה ממש צבט לי בלב
שדווקא המואבי הזה, שהוא עוד מלך והכול - דווקא הוא נותן לי
כבוד.
אז למה הרגת אותו?
מה יכולתי לעשות? תוכנית זאת תוכנית. אי אפשר כל שנייה לשנות
את התוכנית לפי מצב הרוח. זה לא פשוט להיות אלוהים. אבל בכל
זאת נתתי לאותו עגלון צ'ופר.
מה?
נתתי לנכד של הנכד שלו להיות מלך ישראל.
וואלה?
כן, דווקא יצא מלך די מוצלח. ג'ינגי כזה. עם אופי.
נתת למואבי להיות מלך ישראל?
כן. משהו כזה. צ'מע, אני אלוהים. אני יכול לעשות מה שאני
רוצה.
טוב טוב, אנחנו סוטים מהנושא. אז מה קרה עם עם ישראל אח"כ?
ניסיתי לעשות את אותו התרגיל שוב. הפעם עם הפלשתים.
וזה עבד?
אותו דבר. בהתחלה סבבה, אבל לא החזיק לאורך זמן.
ואז?
ניסיתי להביא לעם ישראל שופטת - דבורה. חשבתי שאולי לאישה הם
יקשיבו.
וואלה? יפה! ואני כבר התחלתי לחשוד שאתה קצת שוביניסט.
טוב, לא ממש נתתי לה לשפוט לבד. בכל זאת... הצמדתי לה את ברק
בן אבינעם. שישפטו יחד.
וזה עזר?
לא. אותו דבר בדיוק.
אז מה עשית?
תראה, אני יודע שזה נשמע קצת מפגר, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות.
אז חזרתי על אותו קטע שוב ושוב. פעם עם עמון. פעם עם עמלק. פעם
עם הכנענים. היו מלא עמים באזור שרק חיכו לקבל את התמיכה שלי
בשביל לכבוש את ישראל.
וכל פעם בחרת שופט שישחרר את הארץ ושיעשה לך יחסי ציבור?
כן.
וכל פעם זה החזיק לכמה שנים בלבד?
כן.
אתה יודע, שאינשטיין פעם הגדיר אי שפיות כלעשות את אותה הפעולה
שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה.
צ'מע, האינשטיין הזה נשמע לי כמו בן אדם ממש חכם.
נו, אז מה עשית?
בסוף הגעתי למסקנה שזה חסר פואנטה, ושהדרך היחידה שאני אוכל
לקבל כבוד מהעם המחורבן הזה זה אם אני אתן להם מלך שהם יוכלו
להעריץ.
נשברת?
אולי קצת. מה שנקרא, זרמתי...
ואיך זה עבד?
בהחלה הימרתי על איזה שאול אחד שלא היה כזה דוקטור. אז הרגתי
אותו והמלכתי במקומו את דוד - הנכד של הנכד של עגלון.
המואבי?
בדיוק.
ו...?
הוא היה ממש הימור מוצלח. הוא כבש מלא שטחים. בנה את ירושלים
והכי חשוב - פרגן לי. העם שהעריץ אותו העריץ גם אותי.
אבל זה קצת רמאות. העם לא ממש העריץ אותך. הוא העריץ את דוד
ורק עשה מה שהמלך אמר לו.
יכול מאד להיות, אבל תאמין לי שבשלב הזה הייתי כבר כל כך מיואש
שזה הספיק לי.
אוקי, וכמה זמן זה החזיק.
לא יותר מדי. הבן של דוד, שלמה כבר היה הרבה פחות משהו. הוא
באמת ניסה - בנה לי את בית המקדש והכל, אבל הבעיה איתו הייתה
שהוא היה חרמן ברמות על. היו לו איזה 1,000 נשים. אחריו הממלכה
פשוט התפרקה ל 2: ישראל ויהודה. אתה קולט? הם אפילו לא הצליחו
להישאר מאוחדים בממלכה אחת.
אז מה עשית?
התעצבנתי עליהם לגמרי. מה זה השטויות האלו?! שלחתי עליהם את
הבבלים, אבל הפעם הלכתי עד הסוף. השמדתי לגמרי את 2 הממלכות.
הכול כולל הכול. אפילו את בית המקדש המפואר שהם בנו עבורי
השמדתי ושלחתי אותם לגלות בבבל.
הראית להם מי הבוס...
בדיוק! רק שאחרי כמה שנים קצת התרככתי. אז אמרתי לעצמי - יאללה
ניתן להם צ'אנס אחרון. החזרתי אותם לארץ ישראל, ואפילו נתתי
להם לבנות שוב את בית המקדש, אבל זה כבר לא היה זה. בשלב הזה
כבר נגמרה לי לגמרי הסבלנות עבורם ואז החלטתי סופית לסגור את
הבסטה. שיסיתי בהם את הרומאים שהגלו אותם מסביב לעולם והשמידו
סופית את בית המקדש.
אז התייאשת סופית מעם ישראל?
כן... הבנתי שזה חסר סיכוי. די, כמה אפשר?
אז מה עשית?
תראה, לקחתי את זה מאד קשה. זה ממש הציק לי שאף אחד לא העריך
אותי ואת כל מה שבראתי. אפילו העם המחורבן הזה, שעשיתי הכול
למענן - אפילו הם לא ידעו לתת לי את הכבוד הראוי.
ו..?
החלטתי לנסות כיוון חדש לגמרי. שלחתי לבני האדם את הבן שלי.
יש לך בן?!
היה לי.
מה קרה לו?
בני האדם הרגו אותו.
מה?! אתה צוחק עלי!
ממש ממש לא. אני לגמרי רציני.
למה הם הרגו אותו?
תאמין לי שאין לי שמץ של מושג. הוא באמת היה איש טוב לב שרק
רצה לגרום לאנשים לראות את האור. במשך 33 הסתובב ישוע ברחבי
ארץ ישראל, עשה ניסים, וניסה לעשות טוב. אז במקום לחבק אותו
ולהגיד לי תודה על זה ששלחתי להם את הבן שלי - הם פשוט הרגו
אותו.
וואו. זה בטח ממש כאב לך.
חבל לך על הזמן. ואתה יודע מה היה הכי גרוע? שהמטומטמים עוד
החליטו להמציא דת חדשה, ובמקום לשים אותי במרכז הם התחילו
להתפלל לצלב. אתה יודע למה צלב?
למה?
כי את ישוע שיפדו על צלב. אתה קולט את הטמטום?! אני שולח לבני
האדם את הבן שלי, הם צולבים אותו ומתחילים להתפלל לצלב!
איזה נורא.
וזה עוד לא הכול: הקיסר הרומי קונסטנסטינוס החליט שכל הקיסרות
הרומית תהפוך לנוצרית, ומינה איזה איש דת אחד להיות האפיפיור.
ופתאום הדת המעוותת הזאת הפכה להיות הדת הגדולה ביותר בעולם.
מעצבן...
חבל על הזמן. הייתי לגמרי בהלם מהשתלשלות העניינים. לא ידעתי
מה לעשות אז פשוט לא עשיתי כלום כמה מאות שנים.
התייאשת?
קצת. בעיקר ניסיתי להבין איך זה שבכזאת קלות הצלחתי בכלום זמן
להרים כזה עולם מדהים, אבל אני פשוט לא מצליח לחנך את בני
האדם.
ולאיזו מסקנה הגעת?
אחרי כמה מאות שנים של הרהורים לא הגעתי לאף תשובה. אז פשוט
החלטתי לנסות פעם אחרונה. הפעם פניתי לאיזה בחור אחד בשם
מוחמד.
ערבי?
כן כן... ערבי... איזו טעות... מה חשבתי? אתה לא מבין את גודל
הפדיחה. מוחמד עוד היה בסדר רק מה - היו לו רק בנות. ואיך שהוא
מת מיד התחילה מלחמת ירושה מטורפת. עכשיו מה הקטע - הערבים
האלו הם פשוט חמומי מוח. הפתרון שלהם לכל הבעיות זה ג'יהאד.
יעני "מלחמת קודש". אם חשבתי שהנצרות יצאה דת מחורבנת, ברגע
שראיתי מה יצא מהאיסלם. פשוט נחרדתי.
אז מה עשית?
בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר. די נשבר לי. היית לי גם קצת
הרגשה שאולי אני פשוט לא מסוגל. שלא משנה כמה אני מנסה, אני
פשוט לא מצליח להשיג דבר אחד פשוט: כבוד.
לא קל להשיג כבוד.
חבל על הזמן!
ו...?
אז עזבתי.
מה זאת אומרת עזבתי?
זאת אומרת פשוט קמתי ועזבתי.
לאן הלכת?
מה, חסר לאן? היקום הוא מקום ענק חביבי. מה אתה חושב, שכל
הבריאה שלי התמקדה רק כאן בכדור הארץ? ממש ממש לא. הסתובבתי לי
מסביב ליקום וטיילתי.
ולא התגעגעת?
היו לי כמה רגעי משבר, אבל כל פעם שנזכרתי עד מה בני האדם הם
כפויי טובה רק חזרו אלי העצבים. אמרתי לעצמי שיהיה להם
לבריאות. אם הם חושבים שהם יכולים להסתדר לבד - אז סבבה. אני
לא אבוא לעזור להם. מצידי שישמידו אחד את השני.
אז מה אתה עושה כאן?
לפני כמה שנים נזכרתי בכם. עברו 2,000 שנה מהיום שנולד לי בן,
וחשבתי שאולי אני אקפוץ לבקר. ככה לראות אם נשאר כאן משהו. אז
זה לקחת לי כמה שנים, אבל בסוף הגעתי.
ואיך התרשמת?
תשמע, אני חייב להודות שהייתי ממש בהלם! הציוויליזציה שלכם
פשוט התפתחה בצורה מדהימה: בניתם מכוניות ומטוסים, הצלחתם
להגיע עד הירח, המצאתם מחשבים ואת האינטרנט - שזה לגמרי שוס
מדהים. כמעט ופיצחתם לגמרי את הקוד הגנטי, שזה אשכרה סוד
הבריאה שלי. חצי עולם כבר מדבר אנגלית, מה שאומר שהצלחתם
להתגבר על התרגיל שעשיתי לכם בתגובה למגדל בבל. ואת כל זאת
הצלחתם לעשות בלעדי!
יפה מאד. אז אתה מבסוט?
לא ממש. אני גם רוצה להיות במרכז העניינים.
לא נמאס לך מזה?
סליחה, אבל עם כל הכבוד אני בראתי את העולם הזה ואתם צריכים
להגיד לי תודה.
ומה אתה רוצה ממני?
אני רוצה שתהיה המשיח.
סליחה?!
אני רוצה שתהיה משיח ישראל. אני אתן לך לעשות נסים ונפלאות.
אתה תסתובב ברחובות רכוב על גבי חמור לבן וכולם יעריצו אותך
ואותי. אתה תעזור לי לבוא עם קמבק ענק! נבנה שוב את בית המקדש.
נחייה את המתים. נצא למלחמת גוג ומגוג נגד כל העולם...
אהה, אלוהים... תשמע... זה באמת נשמע לי כמו אחלה של רעיון
והכול, אבל... אולי כדאי לפרוש בשיא. עשית כבר את שלך. בראת
עולם מדהים. בראת אותנו - שזה דבר עוד יותר מדהים. למה שלא
תנוח קצת. תן לנו להמשיך ולהתפתח בכוחות עצמנו. תפרגן קצת לנו
לשם שינוי.
אז אתה לא בעניין?
לא.
חבל...