איך היא יכולה ככה, לפנק את עצמה מקסימום - עם כוס תה רותח
ביום חם. מהצד אפשר לחשוב שהיא חיה צרות של עשירים, או לפחות
בורגנים. אבל זה לא מהדברים שנמצאים על סקלה של מעמדות.
לובשת את אותה שמלה עלובה כבר שנים. ואפילו שיש לה מאה כאלה
מקופלות בארון כולם חושבים שהיא פשוט לא מחליפה בגדים.
היא גם לא מתאפרת, ולא נועלת עקבים, אפילו שכל האחיות שלה,
והחברות הבודדות שנותרו לה, עושות ניתוחים פלסטיים והשתלות
שיער כל חודש.
היא אומרת שהיא לא רוצה שיציקו לה, ככה נוח לה עם עצמה, ובואו
מהר לאכול, בישלתי כל היום אבל לא יצא כל כך טעים, שלא יתקרר.
אין מישהו שבאמת יכול לבשל באופן כזה מושלם כמוה, אבל השנים
עשו אותה אישה לא יציבה ואבודה בחלל שכולם נשענים עליה כמו על
סלע או פרמידה של מיצרים.

פעם דווקא הייתה מתאפרת, ולובשת שמלות מיני בצבעים של ילדים,
ראיתי בתמונות הצהובות שהיא מחביאה מתחת לסדינים, שהיא עומדת
בפוזה של אנשים שמחים ונועלת עקבים גבוהים כי היא רק מטר
חמישים ומשהו, אפילו שהיא אומרת שהגובה שלה הוא מטר שישים. אבל
אני יודעת, כי פעם מדדתי אותה יחפה.
היא אהבה לטייל, ולהתלהב מדברים, אפילו שהבעל שלה לא לקח אותה
למקומות יפים בעולם ואת ירח הדבש שלהם הם עשו באיזה חור בצפון
הארץ.
אבל אולי ככה זה בדור של פעם, לא כמו היום שזוגות חדשים טסים
לפריז רק כדי להכריז על אהבתם בקצה מגדל האייפל,
או כדי להכריח בכאילו את האישה הטריה לשבת מול צייר צרפתי
שיצייר אותה כי היא יפיפיה יותר מכל הנשים שמצוירות בגלריה,
למרות שאחת מהן היא אנג'לינה ג'ולי.
אבל היא באמת הייתה יפיפיה, האישה הגמורה הזאת, אני לא חושבת
שהגנטיקה שלה הצליחה להשתכפל בתוכי, והיא עדיין יפה, בכל מובן
אפשרי היא יפה, אפילו היום, היא פשוט מתעקשת להיות אישה פשוטה
מאלה שעוברות ברחוב בלי שאף אחד ישים לב לקיומן, ככה היא
מרגישה יותר קיימת.

הייתי רוצה להיות מכרה רחוקה שלה, כדי לדפוק לה על הדלת עם
צלחת עוגיות חמות ולהעריך אותה יותר בחיוכים, אבל אני לא בטוחה
שהיא הייתה אוהבת את זה, כי היא למדה שלא לאהוב את מה שהיא
אוהבת. יותר נוח.
היא מעדיפה ככה, ברעש השקט שלה, לשיר בבית עד שמישהו משתיק לה
את הפה ולהסתובב ברחובות בלי פלאפון, שחס וחלילה לא ישיגו אותה
בדקות האחרונות שנותרו לה לחשוב עם עצמה בזמן שהיא הולכת
למכולת וקונה מצרכים לכבוד שבת.
כי ככה זה להיות היא, צריך להיות זמין טוטאלית לכולם, אין רגע
אחד של מנוחה, הכל ברור מאליו בשחור לבן כמו משחק דמקה, אפילו
כשהיא מתקלחת מציקים לה בדרישות ובהתבכיינויות על דברים
קטנוניים, והיא תמיד חייבת להגיב בהבנה ואהבה גם אם זה מקלקל
את הטלפון במים וסבון.  
מוקפת בקולות של כולם שלא גורמים לה לרגע אחד להפסיק להרגיש
בודדה. אבל היא כבר התרגלה לזה, לא נורא, גלגול הבא יילך לה
יותר טוב היא ממלמלת בלחש.

אז היא יושבת, יושבת על כורסה אם זה לישיבה מהירה רק כדי
להתעדכן בחדשות, וכמה הרוגים היו היום כדי שהיא תדע כמה זמן
צריך להקדיש כדי לבכות, אבל אם היא צריכה לראות תוכניות בערוץ
"קרמה", היא תשב בפינה של הספה, אסור לתפוס לה את המקום הזה,
אתם יודעים זה הדבר היחיד שנשאר לי, כואב לי הגב והנשמה אלא אם
כן באים אורחים ואז זה מעבר לכל החוקים. היא תראה עכשיו
תוכניות דוקומנטריות במשך שעות על נשמות ועל העולם הבא, גם ככה
היא יודעת שאין לה מה לחפש בעולם הזה וצריך להיאחז במשהו, אז
לפחות שיהיה בטלויזיה, כי אסור לה לדעוך ולמות מצער, יש לה
בעל, ואפילו שני ילדים. אין לה כוח לשנוא את עצמה, זה דורש
יותר מדיי אנרגיה, אז היא מעבירה את הימים שלה כמו דפים נתלשים
מתוך לוח שנה, ומחייכת כשאומרים לה בוקר טוב.
כמה אפשר עוד לזייף חיוכים, היא השלימה עם זה שהיא לא תהיה
שלמה לעולם, אז היא מתלוננת על כל הבלאגן והזוהמה שכולם עושים
בבית השישה חדרים עצום הזה, אין לה פינה אינטימית אחת, למרות
שלנקות ולסדר אלו הדברים היחידים שנותרו לה בחיים לעשות.

אני רציתי למלא את החלק החסר בחיים שלה וניסיתי להיות טובה
בכל, גם אם זה היה מצליח לי זה נועד לכישלון מלכתחילה, והיא
יודעת שהיא אומללה, ומידי פעם פולטת את זה בסיטואציות
אימפולסיביות, כי כבר אין לה כוח יותר להחצין כוח.
אבל אי אפשר ככה, היא יודעת, יודעת שאסור לה להתבכיין לתקופה
ארוכה ולאכזב את כולם, היא נרדמת עכשיו ללילה מלא סיוטים שהיא
לא תזכור והפסקות שינה ואיך אישה עם חור בלב תוכל לישון לילה
אחד ברצף? אז היא מאשימה את הנחירות של בעלה בחוסר השינה שלה,
עוברת לישון במיטה אחרת ועדיין לא נרדמת. כדאי שתחזור לישון
בחדר השינה, שיהיה לפחות תירוץ טוב.

ואז היא קמה ליום חדש נפלא, אין ברירה, קמה ומחכה לראות מה
היום היא תצטרך לעשות ובשביל מי...


אמא חושבת שכולם חושבים שאף אחד לא מבין אותם, חוץ ממנה, היא
מבינה את כולם, וכולם חושבים שהיא מבינה אותם.
אבל כשיש לאמא כמה שברירי שניות לחשוב על עצמה, היא בטוחה
שבמקרה שלה זה נכון, והיא כמעט צודקת אבל בולעת את הרעל בשלווה
וחידלון פנימי אינסופי ומסתכלת במראה לראות שלא רואים עליה
כלום.
כי... אף אחד לא מבין אותך, אמא. כולם גם לא רוצים לנסות להבין
שיש מישהו יותר אומלל מהם, זה יהרוס להם את כל אשליית הרחמים
העצמיים. ואת גם לא רוצה שינסו להבין אותך, אבל אני באמת מבינה
(שאני לא מבינה).
אני לא אוכל להחליף את החלק החסר בפאזל שלך, אבל אני יכולה
להרכיב לך אחד אחר מחדש.
אפילו שנולדתי אחרי, אני מבטיחה לנסות להסב לך אושר וכמות
נכדים של שתי בנות.

אוהבת תמיד.



9.7.2008        

על אחותי ז"ל.    
(נכתב בעודי שיכורה!)