מפרק אותה. חלק אחר חלק, כמו מכונה מסובכת שמישהו הרכיב בהיסח
דעת בצורה עקומה. כמו ילד שנתקל במגדל לגו עצום מימדים. ושם כל
חלק בפינה אחרת בחדר בסדר שנהיר רק לו. "ביקורת בונה" הוא
אומר, ואת מרגישה רק את הפירוק, לא את הבניה. "היא תבוא בסוף",
הוא טוען ואת מתמסרת לידיו כמו חומר יצירה בידי האמן. תבין
אותי, תסביר אותי, תבנה אותי מחדש בצורה מסודרת ותקינה, תשמן
את החלקים השונים ותגרום למכונה לפעול בצורה חלקה יותר. תתקן
אותי.

"את צריכה לכאוב", הוא מתחיל להבריג החוצה את הברגים, "זקוקה
לציפיה, להנאה של ה'כמעט' ולכאב עד הציפיה הבאה. את צריכה את
זה כמו אוויר, כמו מים, כמו אהבה. את צריכה לרצות", הוא ממשיך
עם אזמל המנתחים, "צריכה לרצות ולדעת שלעולם לא תשיגי, גם לא
בפנטזיות, המציאות לא תשתנה ואת תיוותרי עם החלומות. את צריכה
להיות עצובה", הרוע נשפך ממנו כמו לבה מהר געש שרק חיכה
להזדמנות להתפרץ עליך, ואת נתת לו. "צריכה להיות עצובה כדי
ליצור, צריכה את המלנכוליות שתחזיק לך את היד בזמן שאת מקלידה.
צריכה להשתמש במילים כמו 'נשפכת אל הדף' או 'מתמוטטת בחרש'
ולדעת שאת לא סתם full of it אלא שהכנות מחייבת. את צריכה
לאהוב ושלא יאהבו אותך חזרה, צריכה לדחות ולהתעלם, להתחמק
בשנינות ולפעמים סתם בשקט. לבנות חומות סביבך ולא לאפשר לאיש
להתקרב. את כמו כלי שמחכה שימלאו אותו במכאובים", המקדחה עוברת
כעת את שכבות הטייח ויוצרת בורות בבטון, "עוברת מצלקת אחת
לאחרת, ממלחת את הפצעים ומחכה לזעוק לשמיים שרע לך, רע כל כך,
רע שכל כך טוב."

הפירוק הושלם. המכונה שבקה במרכז החדר, הגלגלים לא נעים יותר.
הבטריות הושלכו לפינת החדר, האבק מתחיל להערם על כל החלקים
החשופים.

הוא קם ויוצא מהחדר. כמו כל טכנאי חובב הוא הצליח לבודד כל
חלק, אבל ללא דף הוראות ביפנית או גרמנית אין בכוחו להרכיב
המכונה חזרה.