לא חגיגות גדולות ולא קטנות היו סביב הילה בלום.
הילה בלום אישה פשוטה.  
לעתים אנשים מחייכים אליה ברחוב ,
נעימה, מצחיקה, חברה עד הכפתור,
מפוזרת, מפוחדת, מתייקת זכרונות ודעות,
ימיה וחייה נספגים בחייהם של אנשים אחרים, שאינם יודעים כלל על
קיומה.
זמנם מרצד מולה מבעד חלון הטלוויזיה, ומן האותיות השחורות מעל
דפי העתונים. מתערבת בחייהם מתרגשת, אוהבת מתגעגעת, מתדיינת
עליהם בינה לבין עצמה.
כמו הקדוש ברוך הוא, היא צופה דוממת נושמת אך אינה נראית,
קוראת עיתונים וגוזרת דינים.
שופטת בתמימות שלא מדעת אנשים שאינה מכירה.
הילה בלום, אישה שאינה משפיעה.

האמנם?

יאיר מיכאל היה משורר נשמה. חייכני טראגי, לוליין מילים.
מאוהב בריחה החמקמק של שכינה מעורבת בדם וזיעה עירונית.

מילים מעוברות, מתוקות, מרירות, מתחכמות.

יאיר הוא  ילד נצחי, משורר מבטן, תמים חכם, אוכל תפוזים ישר
מהפרדס
יאיר לא מסרב לנשים שאוהבות אותו.
ואשת נעוריו? בגיהנום נרקחת אהבתה, נשמתה מתבקעת והוא מושל
בה.

יאיר מיכאל איך לא ראית?

יאיר הוא ילד אומרת אשתו
נשמה נדירה, אני לו אם ואחות, תמיד ולעולם תלמידה.

הילה  בלום קראה במוסף השבת על חייהם של המשורר ואישתו,
על הקלות הבלתי נסבלת מבחינתה, של התאהבותיו הגסות בנשים
אחרות, על צריבת הלב הקיומית של אשתו החוקית. על עוורונו,
וזעקתה הנוגעת ללב.
היא כעסה.
מגיע לו למות, לבוגד האגואיסט. חשבה, או אמרה בקול רם.

כעבור חודש, בפתאומיות, נפח יאיר מיכאל את נשמתו.

הילה בלום אישה אלמונית, אוהבת לקרוא עיתונים לראות טלוויזיה,

האנשים עליהם היא קוראת, כולם עומדים למשפט הילה.
הילה לא תיארה לעצמה שבשמים מאזינים לה
לו האמינה אולי הייתה סותמת משפטיה.