מלנכוליה נעימה שכזאת
רוטינה בלתי פוסקת של כאבי בטן.
אני לא מצליחה לשבור מעגלי קסמים
כפתור הכיבוי התקלקל
והכל נהיה פתאום רגיל כל-כך.
ואני,
אני מפחדת.

משהו,
מושך אותי למטה.
אין לו שם או זהות או צבע עיניים
אין לו ריח או טעם או צל על אדמה לחה.
אני מאבדת את עצמי בחיפוש אחר הבעיה
באופן אירוני, מודעת...
שאולי הפתרון בכלל מונח לי מתחת לאף.

אני רוצה שזה ייצא ממני.
הדם בוער לי בוורידים
הלב פועם פעמיים
העור שורף
העיניים יבשות
הגוף כבד.
אני רוצה שזה ייצא ממני.


הבחירה הזאת לייסר את עצמי
היא הבריחה מהבינוניות.
זה לא טוב
לא פה לא שם
הכל באמצע
הכל כמעט
הכל בערך.
כלום לא מספיק.
כלום לא מספיק לי.
ואני עייפה כל-כך עוד לפני שניסיתי...
להתאמץ.

לא בא לי
לא לשמוע
לא להקשיב.
קולות חלולים ושבורים
באוויר שעומד מלכת
דמעות יבשות שעבר זמנן
הכל נע מסביב לזמן שנתקע במעלית
הקבלה מזמן ריקה
בית החולים מלא אבק,
אף אחד לא יציל את הלב השבור
אף אחד לא שומע נפש פצועה.


רכבות אל המחר...
אני מנסה לשגר את עצמי
אל מה שהייתי יכולה להיות
אם היו לי מספיק סוכריות אומץ-חומץ
או סתם אומץ...
לא לסגת לאחור.

החיוך המר שאומר,
שעוד יום יעבור לו
זה יהיה נעים כמו ליטוף על הלחי
אבל זה לעולם לא ירגיש כמו חיבוק חזק.
אף אחד לא מצליח לגעת עמוק.
אף אחד לא מצליח להושיט את היד מהצד השני של התהום.

וכשאני דורכת,
מתחתיי תמיד יהיה הגשר.
אף אחד לא יראה אותו.
אבל זה ירגיש בסדר.
יש רגעים שאין ברירות.
שביל הוא שביל,
לא משנה מה יש בסוף הדרך.
אסור לעמוד במקום.
וגם כשהולכים לאחור.
הדרך לא הייתה לשווא?

(7.7.08- אולי זה השעמום. אולי פשוט נגמרה לי הסבלנות. תודה
לחברים טובים ותל אביבי אחד יקר על כמה חיוכים, קטנים, אבל
מהבטן).