בליל קיץ של אמצע יולי בא אלי מלאך.
ואני זוכרת שבאותה התקופה הייתי מאוד מבולבלת. אני זוכרת
שניסיתי, באמת שניסיתי, להיות מאושרת. וזה לא שלא היו לי סיבות
להצליח בכך - הייתה לי עבודה חדשה ונחמדה, לא קשה במיוחד
[שהפכה משעממת כבר שבוע לאחר מכן], בדיוק נפרדתי מהחבר שהיה
איתי כמעט שש שנים [וכן, זה שימח אותי. ההקלה הייתה עצומה],
החברים המדהימים שלי היו איתי, ובסך הכל - אני לא יכולה להגיד
שלא נהניתי. גם הייתה הנסיעה ההיא לאילת שכל כך חיכינו לה,
ובסך הכל, היה נחמד.
אבל אז, בלילה אחד, בא אלי מלאך.
"מהו הדבר שאת רוצה יותר מכל?" הוא שאל אותי.
ואני, ברוב תמימותי, חייכתי ועניתי, "אני רוצה להיות מאושרת."
הוא הביט בי, סוקר אותי בעיניו השקופות, ואז אמר, "יהיה עלייך
לתת לי משהו בתמורה, ואז תהיי מאושרת."
הרמתי גבה. "ככה סתם? עסקת חליפין?"
הוא הנהן בפשטות ותלתליו הזוהרים נעו בעדינות על ראשו.
"אז... מה אתה רוצה?" שאלתי בהיסוס. "אני אמורה לבחור מה לתת
לך?"
"מהו הדבר הכי פחות נחוץ לך?"
חייכתי וחשבתי לעצמי שהנה דרך טובה להפטר מכמה תכונות רעות.
"הו, יש הרבה," אמרתי. "תרצה את האנוכיות שלי?"
הוא צחק. "את טועה," אמר. "זה לא ככה. את לא אמורה לוותר על
משהו רע. תחשבי שוב."
הרמתי גבה. חבל. ניסיתי לחשוב קצת, איזו תכונה טובה אני הכי
פחות אוהבת בעצמי? זה לקח שניות אחדות. תמונתו של החבר לשעבר
חלפה בראשי ולרגע כאב לי קצת בלב שלא נתתי לו הזדמנות לנסות
לכבוש אותי אליו בחזרה. "טוב, אני חושבת שאני יודעת," אמרתי
באיטיות. "תראה, אני בחורה קצת... בעייתית."
הפעם, היה זה תורו להרים גבה. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת ש... כשאני אוהבת מישהו, אני נותנת לו את כל הלב,
ואז אני נפגעת. אני לא רוצה להפגע יותר."
"אהה," הוא אמר. "את אומרת, שאת נותנת יותר ממה שאת מקבלת?"
"טוב, זה נשמע ממש מכוער, אבל כן..."
"ובמה זה מתבטא?"
שאלתו הכאיבה לי מעט. "זה... למשל, להפתיע אותו, ולאהוב אותו
כל כך הרבה שאסלח לו על כל דבר שיעשה - כמעט. כי על בגידה לא
אסלח לעולם. אני מתכוונת... שלא משנה כמה נורא הוא יתנהג, וכמה
כוסות מים הוא ישכח להביא לי, עדיין אוהב אותו וליבי יהיה שייך
לו."
הוא זקף סנטרו ובחן אותי. מחוסר נוחות המשכתי לדבר.
"וזה הכל. להניח לו להיות כל עולמי, ולזנוח את חברותיי בשבילו,
ולקום מוקדם בבוקר כדי לפגוש אותו בעיר רחוקה, ולהכין לו את
העוגה היפה ביותר ליום ההולדת... ולהשקיע מחשבה במתנה, למרות
שהוא תמיד מביא לי רק בושם ואפילו כרטיס ברכה לא משרבט. תמיד
רציתי שהוא יכתוב לי קצת..."
"זאת אומרת, שאת רוצה אהבה חדשה."
"לא! מה פתאום! אני לא מחפשת עכשיו כלום. אולי רק נשיקה... לא
יותר מזה. מה פתאום אני צריכה עכשיו אהבה חדשה בחיי?"
"ולמה לא?"
"כי... לא."
הוא משך בכתפיו. "בסדר. שכנעת אותי. תני לי את תמימותך בתמורה
לאושרך."
"את תמימותי?" נדהמתי. "איך אתן לך אותה אם היא זו שאמורה להסב
לי אושר? הרי... ילדים קטנים... הם תמיד מאושרים כי הם
תמימים..."
"אבל לעיתים את טוענת שהתמימות שלך גובלת בטיפשות. כמו עכשיו,
לדוגמא. את הרי לא רוצה להקדיש למישהו את כל נשמתך ולהתאכזב
לאחר מכן."
"ואם תקח ממני את תמימותי, לא אהיה כזאת יותר?"
"ובכן, אני מניח שלא. זה עובד ברוב המקרים."
"ואם זה לא עובד?"
"אם לא תהיי מאושרת?"
"אם אשאר תמימה."
"אבל אני לוקח לך את התמימות."
"יש לי יותר מדי ממנה. בטוח ישאר משהו."
"טוב, אם ישאר, את עדיין תהיי מאושרת, אבל לעיתים קצת עצובה.
אבל רק לעיתים ורק קצת."
משכתי בכתפיי. "ומה יגרום לי להיות כל כך מאושרת, אם התמימות
לא תהיה איתי?"
"את לא חייבת להיות תמימה כדי להיות מאושרת. תראי את האנשים
העשירים האלה ש - "
"אין להם כלום בחיים חוץ מכסף."
"כן, אבל הם מאושרים."
"הם לא."
"מאושרים בדרכם שלהם."
"הם תמימים בדרכם שלהם. הם רק חושבים שהם מאושרים."
המלאך הנהן בגבות מורמות והסכמה מלאה הייתה על פניו. "כן, יש
בזה משהו." הוא הביט היישר אל תוך עיני. "אז, מה דעתך? תמימות
בתמורה לאושר?"
"ננסה."
"אין שום בעיה."

וכבר ביום המחרת היא לא הייתה... או לפחות כך חשבתי, כי הייתה
ועוד איך - בדרכה שלה.

הלילה ניסיתי לקרוא לו, רציתי שישמע את קולי. והוא לא אכזב.
ובאמת שהתאפקתי שלא לבכות, אך זה היה קשה מדי.
"את באמת בחורה קשה," הוא אמר וידו חלפה בעדינות על כתפי.
"צדקת. יש בך יותר מדי מן התמימות, ואפילו אני לא יכול לקחת לך
אותה."
"רק רציתי להיות מאושרת," לחשתי.
"ולא היית?"
"הייתי, עד שהיא התערבה."
"אבל זה יעבור, מתוקה."
"אני יודעת שזה יעבור, אבל אני לא מסוגלת לשאת את המועקה
הזאת..."
"אז תבכי. הדמעות ישטפו אותה בסופו של דבר."
"אל תדבר שטויות. אתה יודע שזה לא יקרה, שלא הדמעות יוציאו את
האבן מליבי."
"אבל לפחות הן יקלו עלייך."
"רק לכמה שעות."
"זה גם משהו."
"אבל אני לא רוצה הקלה לכמה שעות. זה כמו ללכת לישון - לברוח
מהמציאות ולחלום על דברים טיפשיים ומעיקים. ואז אני מתעוררת עם
בחילה ומועקה עוד יותר כבדה. וזה ממש כואב. אם רק היית יכול
להבין..."
"קצת קשה לי איתך, כי את אנושית, ולא סתם אנושית, אלא קשה
במיוחד. אני עדיין מנסה להבין איך נשארת תמימה כל כך!"
משכתי בכתפיי. "כנראה שהמנוולת חזקה ממני."
"מתוקה, את חכמה חזקה. תחשבי לפני שאת פועלת ואל תתני לה
להכניע אותך, ואל תניחי למועקה להשתלט עלייך."
"הו, מלאך... אילו רק היה זה בשליטתי..."
"את לא סתם בחורה. את - "
משכתי באפי והוא הושיט את ידו אל לחיי ומחה את דמעותיי.
"בחורות חזקות לא בוכות." קבע בשקט.
"אני לא חזקה."
"אז מה את?"
"אני כלום."
"אל תדברי שטויות."
"אני תמימה וטיפשה. זה מה שאני." חשבתי לרגע. "ואני סתם מנסה
לנחם את עצמי ולהאמין שהכל יהיה בסדר. ואני יודעת שהכל יהיה
בסדר, וגם אתה יודע. ואז אני שואלת את עצמי אם אתה לא פרי
דמיוני, הגורם לי להאמין שהכל יהיה בסדר. אני תוהה אם אני לא
מנהלת כרגע דיאלוג עם עצמי ומנסה לשכנע אותי שיעבור זעם."
הוא חייך. "ואם כן? אין כל רע בלהיות אופטימית."
"כשזה עוזר."
"ואין כל רע בלשחק עם הדמיון."
"עד הרגע שבו אתה מתפקח."
"אבל לפחות את מוצאת את עצמך בעולם אחר, ולו לשניות ספורות."
"למה זה טוב?"
"את שוכחת מהעצב."
"אבל כרגע אני מדברת איתך על העצב שלי, אז איך בדיוק אני שוכחת
אותו?"
הוא חייך. "את מנסה לשכנע את עצמך, דרכי, שהכל יהיה בסדר."
"אז אתה כן פרי הדמיון שלי."
הדבר האחרון שראיתי היה חיוכו, ואז הוא הפך לערפל זוהר ונעלם.
שתיקה כהודאה.

ואני עדיין יושבת ומנסה לשכנע את עצמי.

הכל יהיה בסדר, מתוקה...