[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אף אחד לא היה מוכן לקבל את התפקיד להתקשר ולהודיע לה. החובה
התגלגלה מאחד אל השני, לכל אחד היה תירוץ. האמת היא שכל העניין
באשמתי. אני השנאתי אותה על כולם, סיפרתי להם בפרטי פרטים מה
קרה ולמה זה קרה ככה עד שבסוף כולם כבר שנאו אותה עוד הרבה
אחרי שכבר הצלחתי להתגבר על הבושה ולפעמים עוד הייתי חושב על
אולי להרים לה טלפון ולראות מה קורה איתה.
בסוף יגאל התקשר והודיע לה. זה היה בסביבות שתיים בצהריים
והלוויה נקבעה לשש. היא לקחה תיק קטן שמה בו חולצה ותחתונים
להחלפה. היא התקשרה לאמא שלה מהדרך וסיפרה לה. אמא שלה שאלה
אותה אם היא רוצה שהיא תבוא איתה אבל היא ענתה לה שלא. שמחתי
שאמא שלה לא באה, אף פעם לא סבלתי אותה. תמיד כשהיא הייתה באה
לבקר אצלנו היא הייתה מעקמת את האף כאילו יש ריח לא נעים בדירה
והיתה יושבת צמוד אליה כדי שהיא תוכל לדבר בשקט במין כוונה
שאני לא בדיוק אשמע מה היא אומרת תוך כדי שהיתה מגניבה אליי
מבטים לא מרוצים בנוסח "אתה לא מספיק טוב בשביל הבת שלי".
היא גם התקשרה לאיזו חברה שלא הכרתי שגרה בתל אביב ואמרה לה
שהיא צריכה מקום לישון ללילה. כבר היה אפשר לשמוע בקול שלה
שהיא איבדה חלק מהשלווה המרגיזה האופיינית שלה ושהחברה שאלה מה
קרה היא ענתה שהיא תספר לה שתגיע.
היא הקדימה. השעה היתה רק ארבע. היא החנתה מול הבית של ההורים
שלי, כיבתה את המנוע וישבה, מחכה לראות אם מישהו אחר נכנס
אליהם הביתה. אף אחד לא הגיע. היא חיכתה חצי שעה, לקחה נשימה
עמוקה ונכנסה.
רפי פתח לה את הדלת, הוא לא היה מופתע. הבית היה שקט. אבא כבר
היה בבית הקברות עסוק בסידורים אחרונים ואמא נסעה לדירה שלי
כדי לקחת את פרידריך.
רפי הכין לה קפה והם ישבו בחוץ ועישנו ושתקו. אמא הגיעה עם
פרידריך אחרי חצי שעה. אמא חיבקה אותה ובכתה ואמרה שהיא אוהבת
אותה כל כך ושכל כך חבל שנפרדנו, כי לא סיפרתי לאמא, והיא
ניסתה להמשיך לדבר אבל לא יכלה ורק נשמה בכבדות והתייפחה.
פרידריך לא הפסיק לנבוח משמחה והתרוצץ בינה לבין אמא ורפי
כאילו לא האמין שאי פעם יפגוש את שלושתם שוב באותו החדר.
אבא התקשר ואמר שהכל מוכן. הם ישבו עוד חצי שעה בשתיקה ויצאו
לבית הקברות.
לא ציפיתי שיבואו הרבה אנשים, או לפחות לא ממש הרבה, אני לא
מומחה גדול ללוויות אבל היו שם יותר אנשים מהממוצע.
אנשים שהכרתי מהיסודי ועד עכשיו, מהעבודות השונות, חברים של
חברים, ציפורה, המחנכת שלי מהתיכון, חברים מהאוניברסיטה שלא
שמעתי מהם אחרי המבחנים האחרונים, ילדים שהיו איתי בצופים אבל
כבר לא היו ילדים, וגם סתם כמה אנשים שבכלל לא הכרתי.
רני הגיע ישר משדה התעופה, עדיין לבוש בחליפה הטובה שלו, זו
שהוא קנה במיוחד בשביל הפגישה שהתחילה ב 10:27  שעון ברלין,
שבע דקות בדיוק אחרי שרנו לבנה עברה באדום ונכנסה בי ב 70
קמ"ש.
לא נהרגתי במקום. שכבתי על הכביש וראיתי את הכל במאונך. בדיוק
מולי היתה הרנו ולפי הכיפוף על מכסה המנוע ידעתי שזהו זה.
ניסיתי לחשוב על מילים אחרונות וזה הרגיש מיותר אז ויתרתי. לא
כאב לי וגם לא הרגשתי את האספלט רק ריחמתי על אמא שלי.נשימה
אחרונה.
היא עמדה בצד, לא דברה עם אף אחד אבל גם אף אחד לא דיבר איתה.
היא היתה במגרש הביתי שלי עכשיו, המשפחה שלי, החברים שלי, לא
היה לאן לברוח ולא היה מי שיעזור. מצחיק דווקא. אם אני הייתי
במקומה הייתי מסתלק ישר, אבל היא נשארה.
קדיש מאבא, תפילות אחרונות. אמא שלי לא התפרקה לגמרי, אני כבר
מתגעגע אליה. רפי כיסה חצי קבר כמעט לבד עד שרני ויגאל העיזו
להתקדם ולעזור. הוא הזיע והתנשף ולא הסתכל עליהם, רק זמזם את
you never gave me your money  שידע שאני אוהב. רני ויגאל
הצטרפו לשיר ולרגע  הכל נראה כמו מופע פרידה אבסורדי מלנון.
היא כבר היתה בחצי הדרך למכונית שלה ואמא שלי תפסה אותה ביד
ובקשה ממנה שתבוא אליהם לקצת. היא ניסתה להתחמק אבל ידעה שאין
לה סיכוי. כשהם הגיעו הביתה רפי הלך להתקלח ואבא נכנס לחדר
הישן שלי ונשכב על המיטה. היא ואמא התיישבו בחצר ואמא שאלה
אותה מה היא עושה עכשיו ואיפה היא עובדת.
היא סיפרה לה, לא כל כך יודעת מה לומר אז היא פשוט החליטה
לענות בכמה שפחות מילים.
"יש לך מישהו עכשיו?"
"לא" היא שיקרה.
לאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים. רני ויגאל ומיכל היו ראשונים,
גם סבתא באה, ודפנה שכבר הספיקה להתחתן ולהתגרש מאז שהיינו זוג
בתיכון, גם דוד, הבוס שלי, הגיע ושלומית ונמרוד, וציון ומיכאל
שהיו איתי בקורס מכ"ים ויעל שהיתה הבת של השכנים מהדירה ליד
לפני שעברנו, והיתה החברה הראשונה שלי וגם הנשיקה הראשונה,
ודודי ומיכה ושושנה אחות של אבא עם יהודה בעלה ונכנסה ישר
למטבח ואמרה לאמא שלי בקול תקיף אבל מלא רחמים שלא תעז לקום
מהמקום למשך כל השבעה כי היא מתכוונת להשאר ולעזור.
גם מאיה ואורי הגיעו ואבישי וסמדר ומתן ובסוף הגיעה גם המורה
ציפורה.
אמא שלי לא נתנה לה לזוז ממנה ורק החזיקה לה את היד. ואז
התחילו הסיפורים.
רני ויגאל סיפרו כמעט כל מעשה מטופש שעשיתי מאז כיתה ג' ועד
השבוע שעבר. איך שהייתי מרמה בגולות בכיתה ד' או על השיר
שכתבתי למורה לצרפתית בחטיבה.איך שבכיתה י' קנינו גראס מאיזה
י"ב-ניק שמכר לנו אורגנו ואיך שגררתי אותם עד לשוק רמלה לוד
בשביל לקנות שק שלם של אורגנו, נכנסנו אליו הביתה ושמנו את השק
מתחת למיטה והשארנו פתק מתחת לדלת של השכן של יגאל שהיה קצין
במשטרה. מאוחר יותר הם גם סיפרו איך התגנבתי החוצה מהמלון
בטיול השנתי ב י"ב לאילת והלכתי לאיזה בר ופגשתי שם תיירת דנית
שסיפרתי לה שאני בן 23 ואיבדתי את הבתולים בחוף הצפוני.
סבתא שלי סיפרה איזה תלתלים יפים היו לי שהייתי ילד ואיזה
תינוק מכוער הייתי שנולדתי ואיך למדתי לקרוא כבר בגיל 4 . ציון
ומיכאל סיפרו שבאמצע הקורס מכ"ים הקפיצו אותנו לאייש מחסום
מחוץ לשכם ושבשתיים בלילה הגיע טנדר עם אישור מעבר ומלא בירקות
אבל כשהרמנו כמה ארגזים של ירקות מצאנו חמישה ארגזים של בובות
מין מתנפחות. ואיך הערבי ההוא לא ידע איפה לקבור את עצמו מרוב
בושה ושנתנו לו לעבור הוא השאיר לנו ארגז אחד וכשבאו להחליף
אותנו הם מצאו בובות מין במדים ואותנו בתחתונים בוכים מרוב
צחוק.
אמא שמעה את כל הסיפורים האלה וחייכה, היא הכירה אותי וידעה
כמה "יצירתי" אני יכול להיות. ציפורה סיפרה איזה תלמיד טוב
הייתי וכמה שהשקעתי בלימודים ובהווי הכיתה, כנראה שהיא באמת
הזדקנה כי כל מה שעשיתי בתיכון היה להבריז ולהתמסטל על הגג של
יגאל.
היא ישבה בשקט כל הערב.
כבר נהיה מאוחר ורוב האנשים כבר הלכו. היא קמה ונפרדה מאמא שלי
ואמרה שהיא תבוא שוב עוד כמה ימים.
היא נכנסה לאוטו ונסעה לדירה שלי, זאת שהייתה פעם גם שלה.
עדיין היה לה מפתח. היא נכנסה והדליקה את האור. לרגע עמדה
בכניסה והסתובבה לצאת אבל התחרטה ונשארה. הדירה לא השתנתה כל
כך. אותן ספות, אותה טלוויזיה ישנה. רק התמונות שלי ושלה לא
היו. היא נכנסה לחדר השינה והתיישבה על המיטה. אחרי כמה דקות
היא קמה, ניגשה לארון הספרים ושלפה את הר הקסמים שהיא קנתה לי.
היא פתחה את הכריכה, קראה את ההקדשה שכתבה לי, שמה את הספר
בתיק ויצאה מהדירה.
היא התקשרה לחברה שלה ואמרה שלא תגיע בסוף ונסעה הביתה. היא
הגיעה בערך ב 1:00 ונכנסה למקלחת. שיצאה היא התקשרה אליו. הם
לא יצאו הרבה זמן אבל היא בכל זאת התקשרה וביקשה שיבוא.
הוא הגיע, עדין לא מבין מה כל כך דחוף. היא לקחה אותו לחדר שלה
וסיפרה לו.
היא סיפרה לו איך נפגשנו ברחוב, כשנפלה לה השרשרת של האופניים
ואני עברתי במקרה והחזרתי אותה למקום. היא סיפרה לו איך נפגשנו
באותו הערב ודיברנו כמעט חמש שעות. איך שכשליוויתי אותה הביתה
התחיל פתאום מבול והסתתרנו רטובים לגמרי בחדר מדרגות של איזה
בניין. איך הזזתי את השיער הרטוב מהמצח שלה לפני שנישקתי אותה,
איך היא נישקה אותי בחזרה והרגישה משהו שונה בפעם הראשונה. איך
בדלת לבית שלה נפרדנו ושנינו הרגשנו מטופשים כמו שמרגישים
שמתאהבים בתיכון. איך אחרי שלושה חודשים היא עברה לגור אצלי.
איך אחרי שנה הפתעתי אותה ונסענו לשבועיים בקובה, וכשביום
האחרון הצעתי לה נישואים והיא בכתה ואמרה כן, וכשחזרנו משדה
התעופה מצאנו את פרידריך בארגז מחוץ לבניין רועד ובוכה. היא גם
סיפרה לו איך אחרי חודשיים היא פתאום התחילה לפחד, להתחרט,
לחשוב שגיל 26 זה מוקדם מדי. היא אמרה לו כמה היא התלבטה לפני
שהיא דיברה איתי, ושבסוף היא החליטה לשקר כי היא לא ידעה מה
לומר, אז היא אמרה לי שהיא הייתה עם מישהו אחר כמה ימים לפני
שטסנו, וידעתי שהיא משקרת אבל גם ידעתי למה.
היא סיפרה לו שהעדפתי לשתף איתה פעולה במקום לשמוע את האמת
ושלקחתי את פרידריך ונסעתי להורים שלי ליומיים ,ביקשתי ממנה
שלא תהיה כשאני אחזור,והיא הלכה, רק השאירה פתק שכתבה עליו
סליחה.
והיא שתקה.
מהרגע שהיא התחילה לדבר היא ידעה שהיא צריכה לשתוק אבל היא לא
הצליחה. הוא גם שתק והיא הרגישה מטופשת. היא התפשטה וביקשה
שישכב איתה, והוא ,מבולבל לגמרי, לא ידע מה לעשות אז הוא נכנע
לה.
אחרי שהם גמרו היא ביקשה שישאר לישון והוא הסכים בשתיקה וחיבק
אותה.
היא קיוותה שתרדם מהר וכשתתעורר מחר בבוקר אני עדיין אהיה
במרחק שעתיים נסיעה או שיחת טלפון שהיא לא תעשה ושכל זה היה רק
חלום, הרנו ואמא שלי והתלתלים היפים, האורגנו ואבא שלי שלא יצא
מהחדר עד שכולם הלכו, אבל רגע לפני שנרדמה היא ידעה שהיא משלה
את עצמה ולרגע אחד אני הייתי זה שמחבק אותה, ורק אז היא התחילה
לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן, שמתי לב
שיוצאים לי
סלוגנים
בסדרתיות,
אני אנסה
להיגמל.

זהו, גמרתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/09 10:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודיסאוס נסטוס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה