אמא אמרה לי שיום אחד כל רכושה יהיה שלי.
כל השרשראות, הטבעות, הצמידים, היהלומים הנוצצים והחיוכים
המזוייפים, כל אלו יהיו שלי.
והיא לא יודעת שבלילות אני שומעת אותה בוכה, ועונדת על עורה
סימנים כחולים.
והיא לא יודעת שבימים אני מפחדת שגם אלו יהפכו להיות שלי.

היא אומרת לי, שיש בעולם שני סוגים של אנשים; כאלה שפוגעים
באחרים, וכאלה שעדיין לא שמו לב שזה מה שהם עושים.

אני שומעת את הבכי שלה בלילות, ולפעמים כשאני מנמיכה את
המוזיקה במערכת אני יכולה לשמוע גם את כף היד הגדולה של אבא
נוחתת על זרועה.

והיא אומרת לי, שיום אחד כל רכושה יהיה שלי.
והיא לא יודעת, שאת הכאב שלה אני עונדת כצמידים עדינים אדומים,
על פרק כף ידי. כדי שלא אשכח.
כדי שלא אהיה כמוה.
בי אף אחד לא יכול לפגוע. אני עושה את זה בעצמי.


7.6.08