[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בת שלמה
/
מלאך המוות

מלאך המוות אסף אותי בצומת מחנה שמונים. עמדתי שם במדים, והוא
עצר לי.
כרגיל, לפני שאני עולה על טרמפ עם גבר, הצצתי אם יש סימני אי
שפיות באוטו. נראה בסדר.
נכנסתי.
כשעצרנו ברמזור הקרוב הוא אמר "נעים מאוד, קוראים לי אוהד
בוצר, ואני מלאך מוות.".
"נעים מאוד, אני מאיה."
"למרות שאני עובד במשרה מלאה ולמרות הוותק, אני חייב קצת שעות
נוספות. במיוחד בסופי שבוע."
"רק בשבתות?" שאלתי כשיצאנו מהרמזור. השעה הייתה שתיים וחצי -
צהרי יום שישי, קצת מאוחר.
"שישבת." הוא אמר. "אני לא יהודי."
"עובד זר?"
"בהחלט."
נסענו בדומיה ושמענו "סופשבוע רגוע".
"את לא מאמינה לי?"
ישבתי צמודה מאוד לדלת. שקטה מאוד. כמו עם נחש ארסי, לא שיצא
לי לחוות מפגש כזה, אבל יש לא מעט אנשים שזהו הטוטם שלהם.
"תביאי את השעון שלך, רוצה לראות קסם? אני אפתח את החלון
ואזר..."
"תראה אוהד, אני מכירה את זה. זאת בדיחה עם זקן." לא יכולתי
להתאפק. "לא אכפת לי שתספר לי, אבל לא בא לי שתדגים על השעון
שלי."
הוא צחק. הסיכוי הקלוש להקטין אותו בכוח הרצון, להפוך אותו
לדמות נלעגת בחלום צלול למחצה, התפוגג ונעלם. היה לו חיוך בן
זונה. שיניים לבנות, יפות, שפתיים אדומות, קול עמוק שהתגלגל
החוצה. מלא נוכחות.
"אל תפחדי. במוקדם או במאוחר היינו צריכים להיפגש, תני לי את
השעון שלך."
לא יכולתי להתנגד, והוא פתח את החלון, זרק את השעון, ומשאית
ענקית שחלפה משמאל לא השאירה לו שום סיכוי. ממש שמעתי אותו
נטחן, וידעתי שלא אמצא אותו או את רסיסיו בתוך שום לחמנייה
מעתה ועד עולם.
הוא סגר את החלון.
"כשאני בדרכים, אני נמצא באלמנט שלי. זה תמיד היה ככה. גם
בתקופת הדיליז'נסים והכרכרות. תמיד היו ליסטים בדרכים ופיראטים
בים. החיפזון הוא מהשטן, אבל אני בשליחות אלוהית, והמוות אורב
בדרכים גם במהירויות נמוכות מארבעים קמ"ש. שימי לב עכשיו, אני
ממליץ לך לא לברוח."
הוא עצר בשוליים. שני שוטרים מתנדבים קשישים ביקשו ממנו להוציא
רישיונות. האחד סקר אותי מכף רגל ועד ראש והעיר לי שהחגורה שלי
לא קשורה נכון, וחברו התמהמה שעה ארוכה עד שחזר לרכב עם
הרישיונות ואמר בחיוך משהו כמו: "סע לדרכך ותביא את החיילת
שלנו הביתה בשלום". כל הזמן הזה ישבתי שקטה מאוד וצמודה מאוד
לדלת ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על השעון שלי, למרות שהרגשתי
שאני צריכה לחשוב על משהו אחר.
"אז לאן את צריכה להגיע, מאיה?"
"לנהריה." אבל מה זה משנה. דעכתי על המושב שליד הנהג. אם הייתי
נר, אפשר היה לראות איך הלהבה שלי הולכת ומתכווצת.
"את תגיעי."
"בתכריכים?" שוב התעורר בי הצורך להתנצח וכבה מיד.
"לא." הוא אמר.
"חד משמעית?"
הוא שוב צחק. "לא, אבל את שואלת את השאלות הלא נכונות."
"ומה הן השאלות הנכונות?"
"זאת הייתה שאלה טובה. תשאלי למה אני כל כך אוהב לנהוג."
"אתה אוהב?"
"אני חולה הגה."
כל הזמן בדקתי שאני לא חולמת. היתה לי תחושה משונה, "חלומית",
כמו בזמן ליקוי חמה חלקי. העדפתי לחשוב שזה חלום, כי האפשרות
שאוהד בוצר הוא מלאך מוות לא הייתה מבהילה יותר מן האפשרויות
האחרות, שהוא סתם מטורף, למשל, או שהוא שקרן פתולוגי עם גישה
מקורית מדי לחיזור אחרי בחורות לא מעוניינות. כבר למדתי לנהל
יומן חלומות ולזהות פריטים, אנשים ומצבים שמופיעים אצלי
בחלומות, אבל נורית, המחנכת שלי מהתיכון, שמלווה את חלומותיי
מאז נתנה לי ארבעים במגן באנגלית, לא נסעה באף רכב שעבר לידנו
ולא המתינה לאור ירוק בשום צומת. חלפנו על פני מקדונלד'ס, אבל
השלט היה רגיל ולא תכלת-שמיים עם לוגו בכתב ראי הכופה תירבעב
"איך זה שאף תאונה לא קרתה בינתיים? אתה חובב סופי שבוע, נכון?
לא ראיתי שהצדקת את המוניטין שלך." הו, הו, להבת הנר משתוללת.
"לא הכל את יכולה לראות, אבל סוף השבוע עוד לא התחיל." הוא
אמר. "עדיין לא שאלת למה ומדוע אני אוהב את הדרכים."
הוא עצר בצומת המרומזר הבא. עמדנו ראשונים ליד מעבר החצייה.
שני ילדים לבושים תלבושת בית ספר עמדו שם, לידם עמדה נערה עם
כלב. הבטתי ברמזור של הולכי הרגל, באיש האדום הקטן. בהיתי בו.
הוא הניח ידיים על מותניו בתנוחה קצת נשית. אולי זו בעצם אישה,
אף פעם לא חשבתי על כך.
"זה בגלל הצמתים. אני אוהב צמתים. " אמר אוהד. "את יודעת
למה?"
"זה ברור." אמרתי. "צומת הוא המקום הכי מסוכן בכביש. מי נותן
זכות קדימה, מי עוצר. יכולה להיות בעיה של השתלבות בתנועה, של
שדה ראייה אפס - זו בעיקר בעיה של תקשורת בין נהגים..."
"שם, בצמתים אני קוטף אותם אשכולות אשכולות. כמו ענבים אדומים,
מלאים מיץ. צומת הוא מקום של בחירה, של החלטה אם לפנות ימינה
או שמאלה, או להמשיך ישר. זה לא חשוב אם באת בכרכרה, ברגל או
ברכב מנועי, יש דרך אחת נכונה. עד היום הלכת בה."
"באמת?"
"זו עובדה - את חיה."
"ומי שבוחר בדרך אחרת?"
"טוב, כאן יש גרסאות שונות. אני טוען שהוא מת. הקולגות שלי
טוענים שהוא עובר ליקום מקביל, אבל אלו סתם מילים ריקות. לא כל
מי שמת יודע שהוא מת, אז אפשר לומר שהוא חי ביקום מקביל."
"לכן לא אגיע לנהריה באופן חד משמעי?"
"נכון."

נורית, המחנכת שלי והמורה שלי לאנגלית משך שלוש שנות התיכון
ישבה ברכב שלידנו נוגסת להנאתה בהמבורגר. שלושה שקפים הוצמדו
לשמשה האחורית מבפנים -  Present Perfect, Present
Progressive, Present Simple - כמו השקפים שהיתה מצמידה
לחלונות הכיתה כשלימדה אותנו. הם נראו תכולים על רקע שמי
הצהריים ואותיותיהם הפוכות.
"מאיה..." היא קראה בהפתעה ופתחה את החלון שלצידה. פתחתי גם
אני. "מאיה, איזה צירוף מקרים. בדיוק חשבתי עלייך. זוכרת את
אלה?" היא הצביעה על השקפים ודקלמה בקול נלהב, ממש כפי נהגה
לעשות בכיתה. "הווה מתמשך, הווה פשוט, הווה מושלם כמו מתנה,
הו, מה זה? נשברה לי השן? יש כאן רסיסי זכוכ...". היא ירקה
מבוהלת לתוך כף ידה רסס של בשר טחון ודם, והרמזור התחלף.

רטינת צפירות נשמעה מאחורינו. נו, סעו כבר.
"רסיס נקמה קטן." עלץ המלאך והאיץ. "בתוך ההמבורגר. זה מה ששבר
לה את השן.  זה כל מה שהיית צריכה כדי להפסיק לחלום עליה. אל
תזלזלי בבדיחות עם זקן."
"Do you know where you're going to?
Do you like the things life is showing you?"
סופשבוע רגוע המשיך להתנגן ברדיו.
Yes, I know. אני כבר לא צריכה מגן, אני שולטת מעולה בזמנים.
במיוחד בזמן הווה-מתמשך. אינני מסוגלת לראות את השלוליות
הנקוות בצמתי הדרכים שלא חצו את דרכי (ואי אפשר לומר זאת בעבר
או בעתיד - לא סוגלתי? לא אסוגל?...).
"כן, בטח." מלמלתי.
"טוב, נודניקית, פתחי את תא הכפפות."
השעון המתין לי שם, כך גם השעה שתיים וחצי בצהריים. יום שישי
אני מניחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן , זה ממש לא
משנה !!!
אתה יכול
להתישב
איפה שתרצה
בסיומו של הערב
בכל מקרה כולם
נפגשים
במרתף...


אולמי ורסאי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/10 18:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת שלמה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה