מעל המיטה יושבים לי שני ברווזים,
מביטים..
ביום שישי ברווז אחד נפל,
היום יום רביעי והוא עדיין למטה...

הלכנו לישון, אני נרדמתי כבר מזמן,
מרגישה אותך לידי נאבק עם הסדינים,
מערבב אותי, בוחש אותי מבחוץ,
חודר לי לחלומות,
כובש שטחים מפורזים בראש שלי,
שטחים שרציתי שיהיו שלי.

יום אחד צלצלת לתוך החלומות שלי,
כשעניתי התנגשתי בקול מבולבל עייף ואוהב (מידי),
לא ידעת אפילו איזה יום היה..
בדיוק חזרת,
ילד קטן עם ממתקים בכיסים,
שהלך לפוצץ בתים.

אם אגיד לך לבוא, אתה תרוץ,
אם אגיד לך שקט, תהיה דממה,
אני הפכתי אותך לשלי,
רציתי שתהיה רק "איתי",
פתחתי תיבה שאני לא יודעת לסגור,

[כשנוגעים לך בבטן אתה מתכווץ,
כשנוגעים לי בבטן אני מתקשה,]

ועכשיו אני צריכה ללכת,
כמה שיותר רחוק,
בלי להסתכל אחורה,
בלי לחזור,
כשאני אסיים לדבר, אני אסתובב ולא תראה אותי יותר,
בבקשה אל תחזיק אותי,
רק תביט שקט,
-זה הדבר האחרון שאני מבקשת ממך לעשות בשבילי-

ברגע אחד הכול נחסם אצלי,
הדבר היחיד שאני כמהה אליו זה להיות שוב לבד,
לשוטט בין הגבולות של עצמי,

אולי אני לא מוכנה להכיל עוד בן אדם בתוכי,
אולי המסגרת של המיטה צרה מידי,
כנראה אין שם מקום לשני ברווזים...