אף פעם לא חשבתי שיגיע היום בו אצטרך לכתוב את המכתב הזה.
מעולם לא האמנתי שלא תהיה איתי יותר, שאישן לבד בלילה, ולא
אתעורר בזרועותייך רק כדי לגלות שהכל היה חלום בלהות מטורף
. לא רציתי לפקוח את העיניים כדי לגלות שאני לבד, שוב לבד,
בלעדייך, בלי החיוך הרך והמגע המלטף הזה שלך.
עברתי הרבה בחיים, גם אתה, ופתאום, עד שמצאתי אותך, עד שמצאת
אותי, אתה איננו.
לכל דבר טוב יש סוף, ואומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה, אז אולי
הסוף שלך הוא התחלה בשבילי, התחלה של לבד, של דמעות וממחטות
ושגרה של אבלות.
של מציאות קודרת שמכוסה בגעגוע שנפרש על גבי הכל, עוטף אותי.
אתה בא אלי בחלומות בלילה, לוחש מעשיות באוזניי, מגלה לי
דברים שלא רציתי לדעת, הם מרחמים עלי כולם שם מסביב אתה אומר,
אישה לבד, בלי אהבה, היא צעירה ובלי חבר.
אך החבר שלי הלך ולא אמצא לי אף אחר, כי הוא נדם במלחמה כמו
ליבי ואין אחר.
אז חלומות לא מתגשמים, או שאולי לזמן קצר, אחרי הכל ליבך שלי,
של ילד מאושר.
אך אין כבר ילד ולא לב הכל באדמה, נמס אל תוך החול הקר רוחות
של מלחמה.
ההספדים האלו הם שירים של רוח ים, נושאת אותם רחוק כל כך מעבר
לעולם.
והימים עוברים לאט, אני עודי דועכת, ימים הופכים שנים והתקווה
חולפת.
אין לי מילים ולא שירים לשיר או לזמר, כבר לא אמצא לי אהבה,
חבר מביא חבר.
מה אעשה פה בלעדייך אין לי שום תקווה, ניפצת את הטוב שבי,
רמסת את השלווה.
ושוב ימים עוברים חולפים אני עוד כאן לבד, ועל כיסא הנדנדה
אני יושבת בודדה ומחכה לך תשוב אלי ולו לרגע קט, אך בקולך הדק
אשמע תמיד תשובה של עוד מעט.
חכי לי קצת אולי אשוב באופק החדש, אני יודע שקשה גם לי פה רע
ממש.
הנשרים כבר מנקרים סביבי בלא מאום, תאכלו אותי אומר להם אינני
שווה כלום.
אך הם אינם יורדים אלי רק צועקים חזק, תצא כבר מהאדמה, סתם
ילד מפונק.
אך אינני יכול לצאת, הם לא יודעים דבר, פילח כדור אויב בתוך
ליבי המנוכר.
ואת אהובתי לבד יושבת ומחכה, חייכי אלי חיוך אחד, החזירי לי
תקווה. אשוב אלייך עוד תראי ביום מן הימים, חכי לי עוד אהובתי,
דקות חלפו שנים...