להתגעגע זה לא קל. אתה רוצה להיות חלק מהאדם שאתה חושב עליו;
ולו נמלה לרגליו. הרצון להיות בקרבתו הוא הסם שלך ואתה מכור
לחלוטין. הכאב הזה של הפרידה, גם הקצרה, מסמא. אינך יודע כמה
זמן יעבור עד שתתראו. ומה היא תעשה לך הפעם? כן, אני מוותר, זו
היא. אני אובייקטיבי בערך כמו עיתון של הימין הקיצוני. הניחו
לי לנפשי; כסיל גמור המנסה לתת דין. וידוי שקט. למי? הסיגריה
הארבע עשרה, הכוס השנייה, הדף החמישים. החיים הם סדרה של
מספרים אקראיים.
נכון ששום דבר בילדותי לא רמז ולו קלות שאהפוך לכזה. בעצם, מחק
והשמד. מה אני מבין בכלל? פסיכולוגיה היא חיטוט בערימות אשפה
פרטיות של כל אחד ואחד. אני לא מאמין בבולשיט הזה של תבניות
התנהגות. למה אני מזכיר את זה? כי לסטות מהנושא קל יותר
מהלתמיד בדבריך.
היא מבוגרת ממני בעשר שנים. נודף ממנה ריח של חופש, של עוצמה,
של שליטה. ואולי זה רק אני שמפרש את הבושם שלה לכיוון שנוח לי.

נעלי העקבים, אותם אני מכיר היטב, מכל כיוון אפשרי, תמיד
בגווני אדום או בורדו. הדירה שלה ממש יוצאת אל הים. יש לכם
מושג איך זה לעשות את זה כשריח הים וקולות הגלים קרובים כל כך?
את מה, תשאלו. חטטנותו של האדם היא סימן למיאוסו בחייו שלו.
תאר לי את שלך עד הפרט האחרון ואשתה בצמא כל מילה. חיי שלי
מלאים בהבלים, תחשוב באנחה. אישה שהתרגלתי אליה יותר מדי,
ילדים צווחנים. איך נראים חיים מחוץ למסגרת שתלויה על צווארי?
אינך מעריך את מה שיש לך יותר; יש לך יותר מדי מאותו הדבר שיש
לכולם, וזה מלאה. מעיק. ייחודיות נדירה בערך כמו יהלומים.
כשאני חושב על איך נפגשנו, כשאני ממש חושב על זה לעומק, לפעמים
בשתיים לפנות בוקר, אני מושיט יד למנורת הלילה ויושב במיטתי ער
ומזיע. לפעמים דקות. בפעם שעברה למשל, ישבתי כך שעה ושלושים
ושתיים דקות. הרי יכולנו פשוט לחלוף אחד על פני השני, בקלילות,
ודרכינו לא היו מצטלבות שוב לעולם. ומה אז? אדם לא יודע מה הוא
מפסיד אם הוא לא מודע לקיומו של הדבר, כמובן, אבל המחשבה
שהייתי נותר באפלה, מבלי לדעת את המהות העדינה של התשוקה
שמקורה בכאב שבתשוקה--- לעזאזל. תנו לקוף עט והוא יקשקש.
רכבת עמוסה לעייפה. שלישי בערב. האוויר לא נגמר, הוא רק התדלדל
ותפסיק כבר להתלונן אפילו אם זה רק בראש. באפריקה אין להם מי
שתייה נקיים ואתה עומד פה בנעליי נייק ומכנסי ליוויס עם ארנק
מלא שטרות בתוכן, ומעז לחשוב שרכבת עמוסה זה קטסטרופלי.
פרופורציות זה דבר שאנחנו מאבדים לאט אבל בהתמדה. אתה עומד ליד
מושב של זקן שמשמיע אנחות קלות מדי פעם, ידיו חרושות הקמטים
נוגעות במצחו המזיע. "התחנה הבאה..." זה לא מעניין אותך, כי
אתה יורד בתחנה הסופית. האידיאל הוא להתעניין רק במה שנחוץ.
הרכבת מגיע לעצירה, המולה, רעש הבלמים, הריח של תחנת הרכבת.
אנשים נעים במהירות, דוחפים וחסרי סבלנות, כי יום העבודה שלהם
נגמר כבר והם מתעקשים לשים על זה נקודה כמה שיותר מהר. הזקן
קם, הוא מבוגר ממה שחשבת, הליכתו מתנודדת, ואתה נע אחורנית
לפנות לו מקום, חשוב לא לעמוד בדרכם של ארועים אך גם אנשים.
הוא מחייך אליך, חיוך של ילד עם שיער שיבה, ומורה על מושבו.
שב, שב. זה בסדר, אתה תעמוד. שב, הוא חוזר ונע באיטיות לכיוון
היציאה. אתה כמעט שממשיך לעמוד אבל נמלך בדעתך. עייפות היא
גורם מרכזי בימנו. אני מתיישב. מגזין אופנה נחשב יושב לצדך
ומשמיע קולות דפדוף. בושם דוממינטי מרחף באוויר. הרכבת שוב
נעה. אחרי כמה דקות המגזין יורד. זה לא רק בושם.
חצי שנה אני שלה. אל תסיקו את המסקנה ההפוכה; היא אינה שלי
ולעולם לא תהיה. לא, גם אין לה טבעת, אל תביטו בי בחומרה כזאת.
הכללים הוגדרו כבר מההתחלה, על כוס קפה שחור מול הפוך. השחור
סגר את העיסקה. אחרי יומיים הפכתי לאדם המאושר ביותר שאני
מכיר.
לא יודע, כשאני מביט במראה אני רואה גבר רגיל לחלוטין. אין פה
עיניים כחולות או לסת קשוחה. הגוף רגיל, לא שרירי בכלל. נכון
שאני יכול בקלות להגיע לתקרה. 1.90 בכל זאת, אבל באותה הקלות
שאני מגיע למעלה, והרבה יותר מהר, אני מסוגל לרדת.
לפעמים אני מרגיש אשמה על כך שאני נהנה כל כך, כאילו זה לא
מגיע לי. ובאמת, מי אמר שכל זה מגיע לי? פשוט התמזל מזלי.
העיניים שלה עיני שדון. ירוק בוער על רקע שיער בלונדיני
אדמוני. האצבעות ארוכות. היא דוגמנית לשעבר. אני משתגע רק
מהמחשבה עליה. עכשיו אני לבד עם המחשבות ואני רוצה רק דבר אחד.
אני קורא לזה ריגוש; בשפה היומיומית קוראים לזה כאב.
היא קונה בושם חדש כל חודש אבל תמיד כשאני איתה היא משתמשת
באותו הבושם שהרחתי לראשונה ברכבת. היא לובשת גרביונים ואני
מסיר אותם לפי פקודה. היא מעשנת סיגריות מנטול דקיקות ושותה רק
משקאות איכותיים. המצעים שלה אדומים. יש לה תמונה של פיקאסו
בסלון. זה לא החריג היחידי בחדר.
ובכל אופן, אני מתגעגע. לקול, ל--- להכל. זו לא רשימת מצרכים.
לכל מה ששייך לה ומושאל לי לכמה שעות כל פעם מחדש. הטעות
האיומה ביותר היא לא להכיר שיש אמצע; אנשים רוצים הכל או כלום.
לא, אנסח זאת מחדש; אנשים מתפשרים על להיות באמצע אבל חשים
מרמור, שגדל לטינה והופך לשינאה עמומה. ולמה? עדיף שביל הזהב
שבאמצע מאשר כלום. יש דברים שגדולים עליי, גדולים ממני, ואני
בוחר לקחת חלק בהם בכל אופן שמוצע לי ולהודות על כך.
4 ימים ושלוש עשרה שעות מאז שנפגשנו. גרוני יבש כשאני חושב על
זה. אני נחנק לא מזה שאין לי אוויר אלא מכך שיש יותר מדי
ממנו.
אני רוצה---
צלצול הטלפון מזניק אותי על רגליי. זאת חייבת להיות היא.