לא לבן,לא שחור מן אפור פשוט כזה ><
אפור רגיל ריקני ואפילו מגעיל במקצת.
כל כך מגעיל עד שבא לך כבר לעזוב את השממה הזאת,
את ההרגשה שאתה דורך על האצבעות של עצמך.
אתה נוסע שעות על גבי שעות בעיר הזאת במעגלים
אתה רוצה להתקדם,להמשיך,לשאוף,להצליח והם מונעים ממך
מצפים שאתה תהיה תמיד נוכח ושתסתדר עם מה שיש.
תדאג שהם לא יפלו ובנתיים אתה רק נופל לתוך עצמך
תלווה אותם אבל בקצב שלהם,אין פה מקום לקצב מיוחד,לקצב שלך
הרי אתה לא רוצה להישאר לבד ולהיות 'המוזר' בעיר הזאת,
עיר ששוקעת בתוך עצמה עיר עם אוכלוסיה של אנשים שנותנת לכל
אחד
עם אייקיו נמוך מהרגיל לשטוף ולסבן להם את המוח
להכתיב מה נכון ומה טוב ואייך צריך להתנהג בשביל להשיג משהו.
ואתה לא רוצה להיות כמוהם וללכת אחרי הזרם אבל משהו
דוחף אותך איתם ולא זה ממש לא הרגש זה משהו אחר
פחד מבדידות אולי? כן זאת בדיוק המילה!
פחד שאולי תגלה מה שעובר עליך בימים מוזרים אלה
הימים שכולם מורחים על עצמם איזה שמן זול של אוטו ועפים לים
ואתה מעדיף להישאר בבית רק כדי לא לראות את כל ה'אנשים' האלה
אתה פשוט מפחד שאם תנסה לפתח שיחה עם מישהו על דבר בוגר
מעבר ל'מה קורה' המוח או מה שנשאר ממנו לפחות יזל לו מבעד
לאוזניים.
אז כן אם מישהו עדיין לא הבין זה לא המקום האידיאלי
להעביר בו את הזמן.
אבל עד גיל 18 סוחבים,סוחבים ושותקים...