זה מרגיש ריק
אבל ביחד
שקט
אבל רועש.
יש בי צורך
לספר לו אותי,
וכבר שכחתי איך זה מרגיש.
נבלתי לך בידיים אבל המשכת
להחזיק
בזכוכיות, בשירים שקטים,
במבטים ההם
שרק אנחנו נזכור.
זה חוזר אליי
בלילות, במנגינות הלבנות,
בשינה הצרופה
שהחדרת בי.
אני מתגעגעת למגע שהיית.
אפילו עכשיו,
כשיש לי
ידיים רכות
שעוטפות בלחש.
רציתי לספר לך אותי
בשתי פסקאות,
מילים קצרות,
חצאי משפטים
ולא בעיניים
האלה
ששתקו
מרוב גודש,
שנאלמו
מהפחד ששוקע,
שהסתכלו עליך במבט
הזה
שרק רצית לשכוח.
אם תבקש
אצליח לזכור את הריח שלך,
אם תתחנן
אני אשרוט אותך
במילים חדות,
עיניים שקועות.
אני אנגן עליך
ביוגרפיה עצובה
עד שזה יחנוק אותך,
ייתפס בגרון שלך,
עד שתצעק.
אני אהיה לך צרבת,
שתיקה צורמת;
10.6.08 |
