אז זהו זה, הגיע זמן הסיכומים. סיכום של חיים יפים בסך הכל,
שהחלו כנגד כל הסיכויים. ילדות קשה גם לפי ההגדרה וגם במציאות,
ילדות שלימדה אותי את הדבר החשוב בחיי, כושר ההישרדות.
ללמוד לשרוד בכל מצב ובכל תנאי, ללמוד למצות את הטוב מכל דבר,
אפילו אם הוא רק עשרה אחוזים מכל העניין, ללמוד להדחיק את כל
הרע והקושי ולהנות מכל רגע נתון.
אלוהים שנתן לי זוג רגליים עקומות מלידה וגרם לי להיות בגבס
ועם ברזלים ברגליים עד גיל שנתיים וחצי, ורק אחר כך להתחיל
ללמוד ללכת, באיחור של כשנה וחצי.
אלוהים שגרש את הוריי אחד מהשני כשהייתי קצת לפני גיל שש וגרם
שאנודה לפנימית נוער ואסתובב בין סבתות למיניהן שהסכימו לטפל
בילד העזוב עד גיל עשר, כשאבי אסף אותי אליו ואל אישתו החדשה.
אותו אלוהים גם נתן לי את המתנה הגדולה מכל, את הכישרון
למוסיקה, הכלי היחידי שאיפשר לי להתמודד בחברה, להתקדם, ולהגיע
לקידמת הבמה תרתי משמע. הכלי שנתן לי ביטחון עצמי שבלעדיו הוא
שאף לאפס, ובעצם עשה את ההבדל הגדול בחיי.
צעדים רבים עשיתי בחיי עם רגלי העקומות מיסודם, חלקם הגדול
שגויים וחלקם הקטן מוצלחים. אבל תמיד ידעתי להתאושש ולהמשיך
הלאה בחיוך. השתדלתי ללמוד מכל כשלונותי, לא תמיד הצלחתי והיו
הרבה טעויות שחזרתי עליהן.  
חונכתי לטוב ותמיד רציתי רק את טובתם של בני האדם, ידידים וגם
זרים שלא הבינו מה מניע אותי. מרוב רצון לעשות טוב רק ספגתי
חבטות, אבל התעקשתי להמשיך בדרכי האידיוטית.

עכשו, לפני הסוף, אני מנסה לעשות את חשבון הנפש שלי, אבל לא
מתחרט על שום דבר שעשיתי.

אני לא אוותר- אף עד סף נשמתי
גם במחיר של בדידות לא אסטה מדרכי
כי גם כך לא אוכל להביט בעצמי
אם פתאום מעתה לא אהיה יותר אני
גם אם לא נכונה היא הדרך הזאת
בשיניי אלחם על זכותי שוב לטעות, על זכותי לקוות.

אבי בניון כתב מילים שאני מזדהה אתם לחלוטין, והן מטיבות לבטא
את דרך חיי.

תודה