ארמון מכסף, וגובהו -  שלושה אלפי אמה.
לו גג זהב, כיפה, צריח -
מוקף חפיר הוא וחומה.
ובארמון חי מלך רם,
צעיר מאוד, ועם עמו
אני נוהג כמו חכם
וכל העם פשוט נדהם,
שמלך רם, במקום על עם -
חושב רק על עצמו.
הוא מטפח הגנים שיש בארמונו.
במטבחו - הפלא ופלא,
מאכלים יש שם כאלה -
אותם קשה לקנות אפילו עם הונו.
"מלכי הרם - העם רעב!"
הגיד לו היועץ,
"הקשב אדון, הוד מלכותך, אינני מתלוצץ!"
אך כבוד המלך רק השיב בסערת רוחות:
"לכל העם מאוד יטיב, אם יזללו פחות!
מפונקים וחצופים,
ועוד עושים הם פרצופים,
כאילו רעבים ללחם,
ולבשרים, לירקות,
בעצם, מה רוצה העם?
שיבזבז המלך סתם,
מכל כספו ומימונו,
עליו?
במקום על ארמונו?"
"ובכן, מלכי הנהדר,
בפן שעל כס המלכות
לשבת מלכותך נותר,
כדאי מאוד שממחר
תתחיל לדאוג לאנשיך,
לכל תומכיך, הם אחיך,
להם אתה יקר!
בזמן שכאן חיים בשפע,
בעם אין אוכל, ונחשב
למעדן - נחש, כמו צפע
אפילו עם כל עצמותיו."
אבל המלך רק אמר:
"לא, לא ולא! שממחר
סתם אבזבז את זהבי
על אנשי, הלא טובים,
החלשים ושמנים,
והטיפשים, המגונים?!"
המלך הקמצן כל-כך,
ביום למחרת- נרצח.