אסנת, אישתו של אבא שלי התחילה לדבר עם פאוזות ביום שבו הוא
עזב אותה. הכנתי, היא אמרה, אוכל. יואלה ואני שתקנו והסתכלנו
עליה בפריז. כאילו היא התעוורה פתאום או נהייתה נכה, ואנחנו
מנסות להתעלם מכסא הגלגלים או החושך החדש שיש לה בעיניים. אני
אוהבת אותה, את אוסנת. היא עושה מקרמה, והיא לוקחת את זה מאוד
ברצינות. בכניסה לבית שלהם תלויות עבודות מקרמה לא גמורות,
פרומות בקצוות כמו רעיונות עזובים, כמו שאלות: סלון שתמיד נראה
באמצע תהליך יש להם, אין בו תמונות, רק חישוקי מקרמה לא גמורים
וכורסאות ישנות. לא עתיקות. כורסאות נוער בדרך להתיישן. בדרך
לדהות.  כל שנות הנישואין שלהם הייתה לאבא שלי תחושה שהוא חי
בקצה האנושות בגלל זה. כאילו פתאום, עקב החלטה שגויה או חוסר
שיקול דעת, טעות, הוא הורחק מהמקום המרכזי והומה האנשים שבו
נשים יודעות לרהט ויש להן טעם ואיכפת להן מאוד עם שמים רגליים
על הכיסא או לא, ונשכח במקום שהקדמה עדיין לא הגיעה אליו, מקום
חשוף ועירום, שכולו בקשה להיות אחר ומבוכה ממה שהוא. הוא היה
נאנח כשהיה נכנס הביתה כאילו הוא קיווה כל יום למצוא שם משהו
אחר. ואנחנו, כשהיינו שם, היינו נאנחות גם. אולי קיווינו למצוא
בפנים שלו משהו אחר. אני לא יודעת למה הם התחתנו. היא הייתה
המזכירה הזמנית שלו באוניברסיטה, אחר כך אישתו וקצת אחרי זה
היא נהייתה חברה שלי ושל יואלה, ואנחנו התחלנו לבוא אליהם
הביתה - אחרי שנים בהן לא התראינו עם אבא שלי באופן קבוע  -
וכך התהווה לו אבא שלי מול עיני כגבר עם חוש הומור ומבוכה
שיודע ואוהב להכין שקשוקות ביום שבת בבוקר, ונעזבה לה דמותו
האחרת הסתומה מילדותי.  

לקראת השנתיים האחרונות של הנישואין שלהם, כנראה בגלל שהרגישה
שהוא עומד לעזוב אותה, ניסתה אסנת לפתח מהר טעם. מהר, זאת
אומרת, לפני שהוא יחזור מהאוניברסיטה, שעד שבע בערב כבר יהיה
לה טעם. שעות היא הייתה מסתובבת בין מדפים ומוכרות ומביטה
נעלבת יותר ויותר בחולצות, מכנסיים וכורסאות שלא הסכימו בשום
אופן לשתף אתה פעולה, מחכה ככל שחולפות להן השעות של היום
שהתחיל כל כך מבטיח, שיכה אותה ברק ויגיד לה  כבר אם זה יפה או
לא. שמישהו ירחם עליה וייתן לה טעם ארוז בכמה חפצים, שהיא תוכל
לקחת הביתה להראות לגבר הזה שהחליט להתחתן אתה ושכנאה יחליט
לעושת את ההפך עם היא לא תמהר.  במקרמה היו לה רעיונות; זה לא
היה עניין אסתטי. אפשר היה אולי לראות בזה סגנון משל עצמו; אין
לי ספק שזה היה מתפתח לסגנון משל עצמו אם אבא שלי היה רוצה, או
אם היא הייתה נבהלת פחות, אבל אני תמיד ידעתי שהוא לא רואה שום
סגנון בעבודה חסרת הטעם הזאת, ואסנת גם ידעה ורק נקברה עוד
יותר עמוק בתוך קשרי המקרמה כי לא היה לה שום טעם באמתחתה
להניח לפניו אחרי שהוא חזר מיום מעייף באוניברסיטה, מתיישב
בסלון ואוסף הספרים שלו שותק אתו ומקרין טעם משובח, ידיעות
נרחבות ועובדות על פני כל הסלון חסר האופי ומוכה המקרמה בבית
המשותף שלהם.    

על הקיר מולנו תלוי מקרמה ענק עם קשר מרובע במרכז, עשוי מחבלים
גסים וחומים שאוסנת השיגה ממפעל של מחשבים בצפון. על כל חוט
שלו למטה תלוי מזלג.  לא הייתי בטוחה אם זה עיצוב, או פשוט דרך
להחזיק את החוטים למטה. בהיתי בו קצת וככה בוהות גם יואלה
ואסנת. נחנו ממאמץ השיחה. אנחנו שלא לוקחות פאוזה כל דקה, וזאת
שלא יכולה להגיד שתי מילים ברצף. כמו ילדות שמסתכלות על קוסם
הסתכלנו חצי בבהייה חצי בחיוך על האיש שגורם לדברים להעלם או
להיות בהינף יד. בתוך בועה, אבא שלי צף והיה מחשבה בראש של כל
אחת מאתנו. ואסנת שקמה להביא את האוכל שהיא הכינה נעצרה
להסביר, לפני ששאלתי, על המזלגות, נגעה בקשרים הלא גמורים שהיו
תלויים על הקיר ודיברה קטועות בקול קצת חלש מהקול הרגיל שלה.
הפאוזות בדיבור שלה סללו דרך לבועה של אבא שלי לחלוף ולעבור
בשקט על פנינו בסלון הלאה, חופשית ועגולה, הולכת בדרכה, בלי
פחד, בלי כוח משיכה, בלי אשמה, משאירה אותנו מאחור שמחים
בשמחתה, כלואים בעצבותנו, כמהים לנוכחותה. אף אחד לא נשם,
חיכינו שזה יעבור. כמו התכווצות שרירים פתאומית. יותר מאוחר.
כשהערב יסתיים, קצת לפני שאצא לרחוב ואוויר הערב יקרר וירגיע
אותי, תתפוס אותי עדנה השכנה ממול ותשאל אותי אם הפרידה ביניהם
זה לתמיד או רק לתקופה, ואני אומר לה שכיון שאנחנו לא חיים
לתמיד אלא רק לתקופה אז אני מניחה שלא, לא לתמיד. היא תסתכל
עלי ותחשוב מחשבות של אנגלוסקסיים שאוהבים נימוס, אני אסתכל
עליה ואחשוב שלום, וגם אומר את זה ואלך; עכשיו, אם היא הייתה
שואלת אותי, הייתי אומרת לנצח.

אסנת גמרה להסביר. לא ידעתי עדיין למה שימשו המזלגות, איכשהו
זה היה נראה הרבה פחות חשוב עכשיו, לא רק לי, גם לאסנת,
המשפטים שנאמרו עכשיו לא היו באמת המשפטים שנאמרו. בסוף כל
משפט היה  מין רעש קטן של משפט אחר שרצה להיאמר, והציץ אלינו
לרגע. כמו התמונות שמצליחים לראות לעשירית שניה כשקופצים
בטלביזיה  מתחנה לתחנה, והן מספרות לך שבאוויר שמסביבך יש המון
סיפורים אחרים שמתרחשים, שרוצים להראות, החדר סביבנו רחש
סיפורים שרצו להיאמר, האוויר היה מלא בתמונות אחרות, כך
שיכולנו כמעט לראות את אבא שלי, חוזר הביתה ונכנס למטבח לאכול
ולקרוא עיתון, כמעט הרחנו את ריח השקשוקה של יום שבת בבוקר
שטייל לו בחדר וחיפש שקשוקה להתחבר אליה. אני מניחה שהשקשוקה
בעצמה הסתובבה בחדר וחיפשה את אבא שלי שיכין אותה, וכך גם
הסתובב לו מרוקן יום שבת בבוקר, כולנו הסתובבנו שם, בעצם,
שקשוקות ואנשים, ממששים פשוטי ידיים את החושך, קוראים לו
לחזור, להשאיר הכל כמו שהיה, סיפורים בלי מקור שיקרין אותם
תלויים באוויר, לא מתים לא חיים, לא לגמרי אינם , לא לגמרי
קיימים. ורק אסנת לא הסתובבה וחיפשה בשקט כואב ובלי הרבה
תנועות את החלק שלה עצמה שהוא לקח, ולא החזיר לה לפני שהוא
הלך.

אכפת לך אם אני אדליק, אסנת שאלה, מזגן? נורא, היא אמרה,  קר
לי. ושוב  שתקנו, יואלה ואני, ביחד,  גם כדי לא לנעוץ לה מבטים
בפאוזות. וגם כי זה הפנט אותנו, מה שהיא עוללה למשפטים תמימים
כמו מי רוצה קפה?
לא, מה פתאום תדליקי, אמרתי וניסיתי לדבר הכי שוטף שאני יכולה,
כמו רמז. לא אני. אלבש סוודר. אסנת קנתה את המזגן לאבא שלי
מתנה. הלכנו לקנות אותו ביחד. המזגן שרצינו היה קצת יותר יקר
ממה שהיא תכננה, ומה שהיא תכננה היה קצת יותר ממה שהיה לה. זה
רק שיפר לה את המצב רוח. חזרנו הביתה עם מפלצת לבנה חדשה
ומשוכללת שהעיפה בגלי חום או קור, לפי בחירתנו, חוטי מקרמה
תמנוני שהיה תלוי שם וחיכה לראות מה יקרה. לא הרבה קרה, כמו
שאפשר היה לשער. המזגן לא מחק לאבא שלי מהפנים את הגעגועים
למשהו אחר. שום דבר לא מוחק אותם וזאת לא אשמתה של אסנת. אלו
לא געגועים לשום דבר שאי פעם היה לו, או יהיה לו. אלו לא
געגועים לאימא שלי כי אני זוכרת את המבט הרחוק כשהיא עוד הייתה
בחיים, וגם בתמונות, כשהוא מחבק את תומר התינוק בידיים או כשהם
חותכים עוגת חתונה ענקית, אפשר לראות שאבא שלי נולד מתגעגע.
המקום היחיד שבו ראיתי אותו שונה היה באוניברסיטה וזה קרה
במקרה כמו כל הדברים שקורים. עבדתי בספריה קיץ אחד, כשהייתי בת
חמש-עשרה, ובין הימים האבודים בהם הילכתי בין מדפים עמוסים
וסידרתי ספרים נדירים לחדוות הספרנית, ראיתי אותו פתאום. ידעתי
שהוא עובד שם, זאת בטח לא הייתה ההפתעה הגדולה, הוא סידר לי את
העבודה, אבל בכל זאת משהו מופתע נעצר בי ועמד שקט. כמו צייד
שמסתכל על חיית בר נדירה, או ילד שרואה ציפור מאוד קרובה אליו,
הסתכלתי על אבא שלי בספריית המדעים המדויקים,  רכון מעל ספר,
כפוף, מרוכז, ידיו תומכות בפניו, קורא לעצמו בלחישה, ונראה היה
שמחשבות מלאות הבנה מתגבשות במוחו אחת אחרי השניה בזרם, זהירות
ובטוחות כמו ילדים במעגל, מתאימות ומשלימות כמו חלקים בפאזל,
נופלות למקום בלי מאמץ, בהנאה גדולה, בלי חללים חסרים, בלי
געגועים. לא רציתי להפריע,  אז לא הפרעתי והמשכתי אל החדר
הסמוך. העברתי ספרים נדירים ממקום למקום בקיץ ההוא, השקפתי על
אבא שלי מרחוק וראיתי אותו לא מתגעגע. שילמו לי לא רע בשביל כל
הקומפלקס הזה.

קיוויתי מאוד שהם יישארו ביחד, לא קשה לדעת למה. ברור היה שזה
לא עסקי, אבל רציתי. מהתחלה היה ברור שזה ייגמר. הייתה להם
חתונה קטנה ועצובה על הגג של דוד שלי. כל האחיות של אימא שלי
שהוזמנו בכו לזכרה וחיבקו אותנו בניחומים למרות שלא היינו
עצובים, הרב איחר, שתינו יין מכוסות פלסטיק ותומר ואני פרצנו
בצחוק פתאומי שלא יכולנו להפסיק אותו, גם כשניסינו, ויותר
מאוחר, גם כשאחרים ניסו. וככה זה היה. בתוך שעה, על איזה גג,
באיזו עיר, ובשעה הכי עצובה של היום, בערב, אבא שלי ואסנת נהיו
בעל ואישה. אני מניחה שברגע שהוא שבר את הכוס הוא כבר הרגיש
שעשה טעות, אין לי דרך לדעת את זה אבל נראה לי. בשמונה בערב
כבר הייתי חזרה בבית שלי ושום דבר חדש וחגיגי לא פרפר בי. רק
געגועים לתומר בצורת שאריות צחוק תוקפניות שהתפרצו להן מדי פעם
אל תוך פני ולבי כשנזכרתי.

היה להם בבית מקרמה-ים שהיו בו צדפים וחול ולי ממש נראה היה
שגם גלים היו בו, וגם שקיעה ועצב. חוטים כחולים וזהובים וקשרים
רגישים בנקודות קריטיות עשו רעש של ים על הקיר מול השירותים
שלהם. ומקרמה של נוצות בחדר השינה: היא קראה לו "קן" ואני
קראתי לו בסתר לבי "כן". כך שמבחינתי היה תלוי להם "כן" על
הקיר בחדר השינה, זה היה נראה לי נחמד. בעצם היה להם סוג של
טעם בבית, או סדר לא אהוב. אם מישהו היה טורח להסתכל, אסנת
הייתה רואה את הטעם שהיא כל כך חיפשה ואבא שלי אולי היה רואה
את אסנת תלויה על הקירות, מציצה אליו מבין חוטים מסובכים. אבל
כל מה שהם ראו היה בלגן בלי עמוד שידרה, כמו נמלים שהולכות על
דף שירה. פעם שחור פעם לבן, פתאום נקודה, הן חושבות, למה אף
אחד לא עושה כאן סדר למה. הם לא זכרו למה הם נפגשו, זה היה
ברור. אבא שלי שכח ראשון. מאז הכוס, אבא שלי לא זכר כלום. אסנת
עוד זכרה למה היא פגשה אותו, ולמה בדיוק היא רצתה להתחתן, אבל
בשום פנים ואופן היא לא הצליחה להיזכר למה הוא פגש אותה, ומה
היה לה לתת לו אי פעם, מזמן.

יואלה התחילה לבכות. אני מרגישה, היא אמרה, שהייתה פה משפחה
לקצת זמן ושמרוב שזה שימח והפחיד אותי פשוט לא באתי הנה מספיק
והנה זה נגמר ועכשיו מאוחר מדי. והיא הסתכלה עלי מבעד לדמעות
והתחילה לצחוק, כי רק היה חסר שהיא תתחיל לדבר בספרדית,
ושיקראו לה נאנו. אסנת שישבה על ידי הסתכלה עלינו עם ראש מוטה
הצידה, ודמעות תלויות באלכסון, כמו שכלבים מסתכלים כשהבעלים
שלהם יוצאים החוצה בלי לקחת אותם אתם. בלי לשים לב, הטינו גם
אנחנו את ראשנו בגעגועים, בצער, בתמיהה. כאילו היינו משני עברי
תהום ולא באותו סלון.

רק כשהייתי יותר מבוגרת הבנתי איפה נמצאת השניה שמפרידה בין מה
שהכרת עד היום כמציאות למה שנהייה בבת אחת עבר, והוא רחוק
בדיוק אותו מרחק שיהיה רחוק תמיד מעכשיו. השניה הזאת נמצאת,
כמו כתם או כינה, זרה וחיה, על המילה האחרונה במשפט המבשר
שנאמר לך, אני מתחתן, אני ואוסנת נפרדים, לא התקבלת, כן
התקבלת.  זה לא מתרחק לאט. המשפט הבא, אם הוא שלך או של אותו
מבשר, נמצא כבר מצידה השני של תהום הזמן, מיד הוא נעמד בצד
השני, אין מסע מפרך של הבנות ואם יש כזה הוא מסע מפרך על גדות
העבר השני, עבר המציאות  גדת ההווה, ה"מה שיש", שהגשר היחידי
ממנה הוא החלומות, והמגע היחידי הוא בריחות, שלפעמים מביאים
אתם רגעים שלמים, חיים, שמתפזרים להם בתוך שקשוקות או עיתונים
או גרביים או מחשב חדש שקנית היום ובתוך הקופסא שלו מתחבא רגע
שהיה ילדותך לפני עשרים שנה. והנה את מוציאה מן הקופסא את
הוריך, בגילך, ומחשב חדש, וכולכם עומדים שם, אילמים למדי וזה
נורמלי בהתחשב בנסיבות. אולי תשבו לשתות קפה. את תכיני קפה נמס
ותדעי שהם עומדים שם לידך שותקים ותדעי גם שזה נורמלי בהתחשב
בנסיבות, ותחייכי, יש אנשים אהובים ושותקים מאחוריך. לא תרכיבי
את המחשב היום. יש אורחים. ותשבי ותשתי קפה והערב יתחיל לרדת
והדמעות יתחילו גם כשתגלי שהם מתפוגגים לך עם רדת החושך, ולא
תאמרו שלום כי אתם לא מדברים, זה לא הגיוני בהתחשב בנסיבות אבל
תצטערו כולכם מאוד עד יעבור זעם עד השכח הריח עד ידהה הטעם. רק
את ומחשב וצל צלו של ריח, רחוקים ממך עכשיו כמו שהיו אז. בבת
אחת ולתמיד. קרובים אליך וטריים כמו שיהיו תמיד בחלומותיך
ובריחות שיגיעו אליך מארץ הדברים שהיו פעם ואינם עוד.

כן, אומרת אסנת כאילו דיברנו או שאלנו משהו, אבל במסגרת
הפאוזות שלה זה היה נראה טבעי שהיא תענה לנו פתאום "כן" על
כלום. הדמעות התלויות שלה נושרות והיא ממשיכה, "מאוד חבל לי".
ארבע מילים וכל סיפורים הלא מסופרים מתכווצים לכדי הווה אחד,
שעד לפני כמה רגעים היה רק קו שטוח של התרחשויות. שמתי יד על
הרגל שלה והיה שקט בסלון שהיו בו הרבה מבוכה והרבה בקשות חזקות
שאני לא אוריד את היד, הייתי משאירה אותה שם לתמיד כי רציתי
מאוד שיוקל לה. ישבתי מולה בתוך העור שלי והסתכלתי ממרחק עצום
על עיניה, שהעידו שבן אדם אחר ממני יושב שם, בתוך העור שלו
ולמרות שחווינו אותו כאב, לא הייתה דרך לגשר, עוד גלקסיה נפרדת
מאתנו להתרחק אל תוך חייה. ישבנו בסלון, יואלה אחותי, אסנת
אישתו של אבא שלי ואני והשקפנו זו על זו מתרחקות עם שלל
הכוכבים שלנו אל החלל הריק. הורדתי את היד. הייתי מבטיחה לה
שאנחנו משפחה לא משנה מה, הייתי אומרת לה שלא נורא, ושיהיה
בסדר. הייתי מרמה.

עוד מעט אצא החוצה ואפגוש את עדנה. אויר קריר של יום שישי בערב
ילטף אותי וזה יהיה הסוף, דברים לא מתרחקים לאט. אז הסתכלתי
מסביב כדי שלריחות ולחלומות יהיה ממה לקחת.
וחשבתי על מקרמה לא גמור, עשוי חוטים, חרוזים והחללים החסרים
שביניהם.