היא הייתה ילדה קטנה פעם, היא הייתה מוכנה להישבע. היא כבר לא
ממש זוכרת מתי זה היה,  כנראה שעבר המון זמן מאז. לא משנה, היא
מנסה לשנות נושא, היא לא רוצה לחשוב על זה יותר, זה עושה לה
רע.
כשתפגוש בה לראשונה, וודאי תבחין במעט שנותר מין התקופה ההיא,
שהיא אינה זוכרת. התמימות הזאת, הסרקזם, הבגרות, גם אז הם היו
בה. נכון, התמימות הייתה אז קצת יותר תמימה, אבל פרט לכך, זאת
היא. אז, ועכשיו.

הוא הופיע בחיה באופן די פתאומי, אם חושבים על זה, הם כולם
מופיעים כך, לא?! הרי את אף פעם לא באמת מקבלת את אותו הנסיך
שמגיע על הסוס הלבן בדיוק בזמן שבו ציפית לו. כאמור, גם הוא
לא. אותו נסיך מדובר, אם להודות על האמת, דמה יותר לצפרדע,
הסוס הלבן, לרכב ממונע, והזמן, לא יכול היה להיות גרוע יותר.

לאחר מה שדמה לתקופת בצורת שאין קדומה לה, הגיעה תקופת שיא,
אתם, הגברים, התחלתם להבחין בה. לא, היא לא שינתה ולו מאום
מצורתה החיצונית ובכל זאת, נדמה היה שהפכה שלווה יותר. זה
בגללכם אתם יודעים? היא פשוט מאסה בכם. בחיפוש האינסופי,
במחשבות שלא נתנו מנוח, באכזבה. זאת גם לא הייתה החלטה שהחליטה
לקחת, ההחלטה, כאילו עברה לידה כאשר הוחלטה על ידי אחרת, ופשוט
לקחה אותה איתה. פניה קרנו מאושר תמידי, פיה הפסיק להיות קפוץ
ועיניה הפסיקו לתור אחר מחזר פוטנציאלי. באותם ימים, ההצעות
היו רבות ומגוונות כך שאפילו היא, שמאז ומתמיד שמרה על רף גבוה
שלא באמת נתן לאף אחד מכם סיכוי הוגן, יכולה הייתה למצוא עצמה
שותה קפה מהביל עם אותו אחד, אולי נשארת לראות גם איזה סרט.
מסיבה מוזרה אף אחד מכם לא זכה לפגישה שנייה איתה. היא הייתה
גדולה עליכם בכמה מידות ואתם, אגואיסטים, כשראיתם שאין
באמתחתכם שום כלי ראוי לאכול אותה בו, קיפלתם זנב וחזרתם לאותה
מלונה ממנה יצאתם. כלבים. כולכם.

"אז את באה לקפה?" היא שמעה אותו ספק שואל ספק אומר. לפני
שהספיקה להגיב הוא כבר סימן לה עם המפתחות בידו. לא משאיר לה
ברירה. היא נעלה את המחשב והוציאה את הארנק. היא לא הייתה מסוג
הנשים שתיתן לכם את ההנאה המאצ'ואיסטית הקטנה שסיגלתם לעצמכם.
היא יכולה לשלם על עצמה. ותודה על ההצעה אבל תחסכו את זה ממנה.


בזמן אחר היא אולי הייתה מרגישה קצת טוב יותר עם עצמה בזכותו.
גבר עם פאסון. היום, היא מרגישה מצוין, ואין לו שום קשר לזה.
רק לה יש, להחלטה שלא הוחלטה.
אז היא שתתה את הקפה, וראתה את המבט שלו שהושפל מידי פעם אל
המחשוף הקטן שלבשה. זה לא הזיז לה. בעולם אחר, הוא הרי יכול
היה להיות אבא שלה.

חוק מספר אחד, בדיוק במקום בו הכל נראה תמים, היא למדה על
בשרה, מסתתרים הדברים שהמילים אולי יכולות להסתיר, אך לא
הגוף.

קפה גרר קפה גרר סרט גרר שיחות אל תוך הלילה גרר...
איך לעזאזל היא נגררה לכאן?! היא חיפשה בתיק ומצאה מיד. היא
כתבה אותו לפני כמה שנים, מתפללת בכל מאודה שיכתיב את חייה ולו
במעט.

"בין השדות
פרחים בלבן ואדום
מתלטפים באור השמש המחממת
נזהרים שלא לפספס אותה
בין האנשים
היא בשחור ואפור
נזהרת שלא לבלוט
מתחבאת בצילם של חבריה
שמש צהובה
קרבי אותי אליך
שטפי פני בקרן יוקדת
חממיני ביום חורף קר
האירי את יומי"

השמש חיממה אותה, הקרניים נשלחו בעוצמה חזקה מאי פעם. היא
הרגישה טוב, היא בלטה, עלי הכותרת שלה זהרו.
מהר מאוד היא החלה מפתחת רגש שעד כה היה חבוי בה. גע געגו
געגוע. היא הייתה חדשה בנושא. כל לילה היה תחילתו של בוקר
המחרת, וכל ערב היה שיאו של היום.
יום אחד, כשאזרה מספיק אומץ, הרשתה לעצמה להיכנס למשרדו קצת
אחרי שהלכו כולם. הוא נראה מרוכז כל כך במה שעשה. היא עמדה שם
דקות ארוכות, בוהה. כשהרים את ראשו פגשו עיניו בעיניה. חיוך
התפשט על פניו. הוא הזיז את כסאו וצעד לעברה. נחוש, מפוקס,
רעב, אליה. היא התמסרה אליו, נותנת לו את עצמה כמו שלא נתנה
לאיש מעולם. מסירה מעליה את כל סורגי הברזל, שלשלאות הענק
שקשרה סביבם כאילו נפתחו מרצון למפתחותיו. הוא היה האיש בעל
המפתח. האחד לו חיכתה.

אז מה? זה שיש לו אישה אמור לעצור אותה? העובדה שכשהוא סיים
צבא היא נולדה? ההורים שלה שינסו לחבל בקשר בכל דרך אפשרית?
לא, אין שום סיכוי. היה לה טוב, לוהט, מעניין, היא הרגישה חיה,
היא הרגישה בעננים, ערפול חושים שסחף אותה איתו השאיר אותה
תלויה בין שמים וארץ. בשלב מסויים גופו ניתק משלה. הוא היה
חייב לחזור לביתו. לאישה, לילדים.

אם זה היה תלוי בה, וודאי הייתה מוציאה את הילדים והאישה מן
המשוואה, לא, היא לא הייתה רוצה שיתגרש בשבילה, היא פשוט רוצה
לקוות שהם היו יכולים להיפגש במציאות אחרת. בה הוא היה שלה ורק
שלה.
אם זה היה תלוי בו, יכול מאוד להיות שהיה משאיר את המצב בדיוק
כמו שהוא. סיפוק יציב וקבוע בבית, סיפוק צעיר ומזדמן בעבודה.

היא השתנתה. התעצמה, הרשתה לעצמה להיפתח מעט, היא הרגישה אישה.
כשהסתכלה במראה, ראתה גוף שלא הכירה. גוץ צעיר בעל גו ישר
ושדיים עומדים, היא הרגישה שמותניה התעקלו מעט והיא החלה
להתלבש בצורה שהבליטה זאת. המלתחה שלה הכילה היום בגדים צמודים
וקטנטנים. הוא עשה לה טוב. עורה זהר, דמותה נראתה למרחקים,
מקרינה ביטחון. היא הרגישה שהחיים התחילו עכשיו. בגילה המופלג.
והיא בכלל רק בת עשרים ושתיים.

בשלב מסויים הוריה כבר לא יכלו לה. בתחילה ניסו לעודד אותה
לצאת יותר, להפסיק להסתגר בבית, לצאת קצת מהחדר ולשבת בארוחות
משפחתיות. מאוחר יותר, גם להם נמאס. למי באמת יש כוח לחיות
בריב תמידי עם נערה שהתחילה להתבגר מאוחר מדי?

כבר שבע בערב. היא לא יכולה עוד לחכות. שילכו כבר! אין להם
בתים להיות בהם? ילדים לגדל? נשים שיגישו להם ארוחות ערב שעמלו
על הכנתה שעות? זה לא כאילו איכפת לכם. רק שתתן לכם קצת בלילה.
היא גמרה? לא? את מי זה מעניין. אתם גמרתם נכון? אז לילה טוב.
היא רצתה להאמין שהוא שונה.

בשעה 8 זה קרה, בניין המשרדים התרוקן מאדם. היא נכנסה אל המשרד
ועמדה  בפינה הקבועה שלה מחכה שהוא ירים את ראשו. הוא כבר מזמן
לא מתלהב כמו באותה הפעם. לפעמים, הוא אפילו לא מסיים להפשיט
אותה, רק מפשיל את מכנסיה ונכנס. בכל הכוח. זה עושה לה טוב.

חוק מספר שתיים, לפעמים הגבולות מתחילים להיטשטש. הטוב והרע,
עכשיו חד הם.

אז היא עזבה את הבית. כבר לא היה לה יותר מדי כסף. את שהיה לה,
בזבזה על שדרוג המלתחה. כי לשלם, היא לא תרשה לכם לעולם. היא
יכולה לבד, אבל להתלבש בשבילכם? היא גילתה שזה כבר סיפור אחר.
היא מצאה את עצמה בדירת חדר קטנה בתל אביב. מקום שהיה רק שלה,
ושלו. שלה כדי לחלום, שלו כדי לברוח. האישה שלו כבר לא מה
שהייתה פעם. הלידות השאירו סממנים על הגוף, והוא, נהנה עכשיו
מבשר צעיר, אז למה לחפש במקומות שעבר זמנם? הביקורים שלו הלכו
ופחתו, בתחילה, היא נוגס מקציצות הבקר שהכינה, שותה מהשמפניה.
היום היא יודעת, אם היא לא מחכה עם הכותונת שהוא כה אהב, זה
הולך לכאוב. אז היא חיכתה. ומה היא יכלה לעשות? קצת היה מאוחר
מידי עכשיו. כבר שלוש שנים שזה נמשך כך. כשההורים גילו, הם
ניתקו את הקשר, כשגילתה האישה, נשמה לרווחה. זמנה, עבר. היא
יכולה לחזור לקחת חלק במה שנקרא "חיים". פעם היו לה כאלה.

בלי שום התראה מוקדמת הוא הפסיק לבוא. לא ענה לטלפונים. תחילה
שמחה. אחר כך הרגישה אשמה, ובסוף, בסוף מצאה עצמה מדממת כשסכין
גילוח מונח בידה.

חוק מספר שלוש ואחרון, כולם כאלה, אף אחד לא שונה. וזה בסדר,
משהו בנו דפוק. אנחנו הרי יודעות את זה כבר כל כך הרבה זמן,
ובכל זאת משליכות את עצמנו ישירות אל תוך הידיים שלהם. אל
תתאהבי יותר לעולם.

היא מנסה להיזכר איך כל זה קרה. איפה היא טעתה. מתי זה התחיל.
כן,
זה מתחיל לחזור אליה,
פעם, היא הייתה ילדה, ילדה שרצתה רק קצת ריגוש. ילדה, שרצתה
שמשהו יקרה בחיים המשעממים והרגילים שלה.

ילדה. פשוט ילדה.

היום, היא מחפשת אותה.