איך נתננו לזה להתפרק לחתיכות כל כך קטנות? איך הכל חילחל לנו
בין האצבעות כמו חול. הזמן רץ לו ולא שמנו לב, פשוט לא שמנו לב
איך הכל נעלם. והאהבה תישאר שם, אך אתה תתרחק לאט, והזכרונות
ימחקו אט אט. הזכרונות ישארו תמיד מתוקים, כמעט כמוך. אשמור לך
מקום בליבי, תמיד אשאר לצידך בראשי.
ועכשיו כשאני ניצבת מולך, קרובים כל כך, וכל כך רחוקים. רק אז
שנינו מבינים. לזה כבר לא יהיה המשך, אך תמיד נשאר אחד לצידו
של השני. תמיד נהיה קרובים, ולו רק בזכרונות על אהבה צעירה.
כזאת שגורמת לך להתעוור וללכת אחריו בלי לדעת לאן ולמה. ונתהלך
יד ביד כשהוא מוביל אותי, ועיניו עיוורות כמו עיני. כשרגליו לא
יציבות מתחתי. כשפניו לא מוכרות עוד בראשי. כשליבי מרגיש בודד
וילדותי.
ואולי אז הרגליים יתפסו תאוצה, ופתאום נמצא את עצמנו רצים על
החול החם, כמו שני סוסי פרא. כמו ילדים ששיחקו בחול כשהתמימות
עוד מילאה את עיניהם. רק עכשיו לא נשארה תמימות בעיניים,
במקומה הגיעה מעט חוכמה, הרבה אחריות, סבל והחלומות נדחקו
פתאום הצידה. ועכשיו לא הכל הכרחי, לא כל חלום יתגשם, הציפיות
הונמכו כל כך שכמעט אינן נראות יותר באופק. והילדים שהיינו,
מתבטאים עוד רק בדבר אחד. אז, כשאתה מחזיק לי את היד, כשחוזרים
עייפים מהריצות, מהחלומות, מהתקוות המנופצות. הרגע ההוא כשידך
מחבקת קלות את ידי, וידי עונה לה בנשיקה. אז עוד רואים את
התמימות שכבר אבדה.