עברה רבע שעה. הם שתו את הקפה לאט-לאט כדי שלא ייגמר להם ויהיה
להם תירוץ להמשיך לשבת שם, ויעל כבר שכחה לגמרי מהעבודות
שהייתה אמורה להחזיר הבוקר לחדר המחברות, וגם מזה שהיא דפקה את
האוטו בשבוע שעבר, וגם מההוא עם החולצה של ניוקסל ואיך הוא
בעצם לא הבין שום דבר בכדורגל והכול אצלו היה פוזה. במקום
הדברים האלה היא רק חשבה: מאיפה נפל עליי החמוד הזה? איפה הוא
היה עד היום?
...ואז אמרתי לו: סליחה פרופסור, אבל עם כל הכבוד, אני לא
העוזרת-בית שלך. והוא עשה לי פרצוף ואמר: בתקופתי, הדוקטורנטים
פה ידעו את המקום שלהם. ואמרתי לו: כן, אבל מה שהיה בתקופת
המנדט הטורקי לא ממש מעניין אותי כרגע.
- איזה קטעים. זה מה שאמרת לו?
- טוב, האמת שלא. אבל זה מה שחשבתי.
- את יודעת מה ההבדל בין פרופסור בפקולטה הזאת לבין אלוהים?
שאלוהים לא חושב שהוא פרופסור.
- חשבתי שמספרים את הבדיחה הזאת על רופאים.
- חידשתי את הבדיחה לרגל שישים שנות עצמאות.
- תגיד, אתה לא לומד פה, נכון? הייתי מכירה אותך כבר.
- לא. הייתי אמור להיפגש עם מישהו בפקולטה למשפטים, אבל בדיוק
לפני שנכנסתי הוא התקשר והודיע לי שהוא מאחר כי הייתה לו
תאונה.
כשהוא אמר את זה משהו קפץ אצלה. תאונה?
לא לא, מיקי מיהר להרגיע, לא משהו נוראי. הוא יצא ברוורס
מהחניה בבוקר, ומישהו פשוט נכנס בו בחלק האחורי. אז מה שקרה זה
שהאוטו נדפק לגמרי, אבל שום דבר מעבר לזה. כלומר, החבר שלי לא
נפגע.
חייבים להיות אסירי תודה כשזה קורה, אמרה יעל. לא שאני דתיה או
משהו אבל זה באמת הזמן להודות לאלוהים. זה הרי יכול כל כך
בקלות להיגמר הכי רע שרק אפשר, שמה זה כבר הנזק לאוטו.
את יודעת משהו? אמר מיקי. אני לא מבין למה בכלל אני מופתע, כי
הבנאדם הזה, הרחוב שהוא גר בו והיציאה מהבניין לרחוב, זה פשוט,
איך אני אתאר לך... פשוט אסור לצאת משם ברוורס. אבל הוא מתעקש.
ולא משנה מה כולם אומרים לו.
גם לי הייתה תאונה, אמרה יעל בשקט. שבוע שעבר.
באמת? הוא הישיר אליה חשמל: אבל לא קרה שום דבר רציני, נכון?
לא, אמרה יעל. ועמדה להסביר לו, שלמען האמת היא פשוט לא אוהבת
לנהוג ולא אוהבת את האוטו הזה, למרות שהוא מתנה מההורים
כשסיימה תואר שני. והאמת? תמיד היה לה פחד שזה יקרה. כאילו
שלכל אחד מחכה איזו תאונה קטנה, או גדולה, שהוא כבר חתום עליה,
וזה רק עניין של זמן עד שיום אחד זה יתפוס גם אותה. ובאותו
בוקר כשהיא הייתה טרודה במחשבות ושכחה לאותת בזמן והנהג השני
פשוט - טראח - נכנס בה, הדבר הראשון שהיא חשבה היה: מגיע לך.
הוא רכן קדימה, כולו האזנה וסימפתיה, והיא עמדה לומר את הכול
ואז היא קלטה. לשניה היא הביטה קפואה לתוך העיניים הירוקות
שלו, והוא התכווץ קצת ואמר: מה, מה קרה? אלא שהיא פשוט קלטה.
איך, איך כמעט עשית עכשיו את השטות הזאת? הרי הזהירו אותך,
אמרו לך שזה בדיוק מה שיקרה. אמרו לך שחברות ביטוח מוכנות
לעשות הכול כדי לא לשלם, וחוקר ביטוח זה לא מישהו שמופיע אצלך
עם פנקס ועט ושואל: תגידי, איך בדיוק קרתה התאונה, כמה ישנת
בלילה לפני זה, האם שתית משהו, האם את ידועה כמישהי חסרת
אחריות או בעלת הרגלי נהיגה פרועים - לא ולא, חוקר פרטי זה
מישהו בדיוק כמו זה, מישהו שמתיישב לידך באוטובוס או מציע לך
טרמפ או נעמד מאחוריך בתור, ובמקרה לגמרי הוא לובש
חולצת-כדורגל שהיא בעלת משמעות מיוחדת עבורך, ויש לו החיוך
הנבוך שאת אוהבת, והוא שרמנטי ורגיש וספונטני, ואז הוא מתחיל
לספר לך על תאונת דרכים שהייתה לו או לאמא שלו או לחבר שלו...
ולפני שאת מבינה מה ולמה ואיך - זהו, נגמר, אין כיסוי ביטוחי
ואין כלום, ומזל שהיא תפסה את עצמה בזמן כי עכשיו ה-כ-ו-ל
ברור.
הכול בסדר? שאל מיקי, כלומר החוקר הפרטי שטען שקוראים לו מיקי.
את נראית פתאום כאילו... הכול בסדר?
- כן, רק שנזכרתי שאני צריכה ללכת. אמרה יעל והתחילה לאסוף את
העבודות המפוזרות על השולחן.
- אמרתי משהו לא בסדר?
- לא, פשוט יש לי המון דברים לעשות, ואולי גם לך יש?
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת שאין לכם דברים אחרים לעשות חוץ מלנסות להרוס את
החיים לאנשים שזה לא מגיע להם?
- אני חושב שיש פה איזו אי הבנה.
היא קמה, הסתכלה עליו שנייה מלמעלה, ולרגע אחד כמעט נשברה.
העיניים הירוקות האלה שלו, והיא נורא רצתה להתיישב בחזרה,
להתנצל שהיא קצת פרנואידית בזמן האחרון והזהירו אותה שיש חוקרי
ביטוח, והוא בטח יחייך את החיוך הנבוך שלו ויבין...
אבל אחרי שנייה זה עבר לה, תודה לאל. ולכי תדעי, אלה הרי
יכולות להיות עדשות מגע.
עד עכשיו הכול היה בסדר איכשהו, אלא שהיא מיהרה בדרך החוצה
והתנגשה בכיסא, שכמעט התהפך; התעלמה מהרעש ומהכאב הצורב במותן
שלה וקיוותה שאף אחד מהסטודנטים שלה לא רואה אותה. אל תסתובבי.
בחוץ היה קריר ומוקדם והדשא נצץ מטל, וסטודנטים שהיו להם
שיעורים בבוקר כבר התחילו להגיע, ויעל חשבה לעצמה: איזה
ביזיון. לשנייה אחת שכחת שאת סתם יעל-דיון-חסר והיה כל כך
נחמד, ועד שאת כבר מעיזה לקוות, עד שאת יוצאת מעצמך קצת, מסתבר
שהגבר היחיד שמוכן להתקרב אלייך הוא חוקר פרטי. מגיע לך.
או זה, או שאולי את כבר כל כך מנותקת מבני אדם שנהיית
פרנואידית עם תיאוריות קונספירציה. ובכלל לא ברור איזו משתי
האפשרויות יותר טובה.
מיקי המשיך לשבת בפנים במשך עשר או עשרים שניות, קצת המום,
בערך קפוא, הרבה מתלבט; ואז השאיר את הקפה החצי-מלא שלו על
השולחן ויצא. אבל יעל כבר הייתה רחוקה. הוא עמד מחוץ לקפטריה
עם הידיים בכיסים.
הזוג מהשולחן השלישי מהדלת יצאו אחריו, והאישה שאלה: נו? בזבוז
זמן, ענה מיקי, כמו שאמרתי לך אתמול, תגידי להם שישלמו וזהו.
הגברת הניחה לו יד על הזרוע ושאלה, הכול בסדר איתך? והוא אמר,
לא, מקרים כמו זה עולים לי על כל העצבים, זה לשדוד מאנשים את
הכסף שמגיע להם, כאילו שאין בארץ הזאת מספיק חלאות שצריך לרדוף
אחריהם במקום להיטפל למסכנים. הגברת הנידה בראשה ואמרה: מיקי,
אם תמשיך לקחת ללב קייסים כמו זה אתה תעבור התקף לפני גיל
ארבעים כמו שקרה לפלדרזון. אתה גדול בהונאות ביטוח, אבל אף אחד
לא אמר שחייבים ליהנות מזה כל הזמן. חבל לי עליך. והוא אמר:
אני יודע, אני יודע, ורק רצה להוריד כבר את החולצה הטיפשית
הזאת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.